שלושת מחדלי לבנון
אתמול
מלאו 20
שנה לפריצת מלחמת לבנון. טוב להיווכח שכמה מן הגנרלים, הפוליטיקאים והעיתונאים
שתמכו בשעתם בהתלהבות במלחמה מציגים כיום עמדה שונה. אך מה שצריך לעניין אותנו
כיום אינן התחבולות שהובילו למלחמת לבנון ולהרחבתה, אלא הלקחים האסטרטגיים
מהמחדלים שהובילו אליה ואל תוצאותיה.
המחדל
הראשון נבע מיעדיה הפוליטיים מרחיקי הלכת של המלחמה, כמו המלכת נשיא בלבנון, שגרמו
לפיצול עמוק בישראל. מלחמות חסרות קונסנסוס לאומי נועדות לכישלון. וכדאי לזכור
זאת. ישראל קיבלה למעשה "אור ירוק" אמריקאי למהלך צבאי מוגבל, אך הרחבת
המלחמה הביאה אותה לעימות עם וושינגטון. כך התפתחה מלחמה יזומה ללא סיוע מעצמתי.
ועוד: הניסיון לכפות שלום בכוח הכידונים על שכנתנו מצפון נועד לכישלון מראש.
המחדל
השני, שבכמה מובנים היה חמור יותר מהראשון, הוא ההחלטה להישאר בלבנון ללא הגבלת
זמן. חלפו שלוש שנים עד שנפלה בממשלה (ליכוד-עבודה) החלטה ברוב קולות לסגת ולהשאיר
רצועת ביטחון עם מיליציה לבנונית (צד"ל) הנתמכת על ידי ישראל. בשנות השהייה
שם ספגנו את עיקר האבדות, כולל בפעולות מתאבדים. רשימת התירוצים להישארות בלבנון
מדהימה. חשבנו, למשל, שהחזקת צידון מקנה שלום לגליל. התנגדנו למימוש החלטת מועצת
הביטחון 425,
המעבירה את האחריות בדרום לצבא לבנון, דבר שאנו דורשים כיום. במשך הזמן הפכנו את
השיעים בלבנון לאויבינו. חיזבאללה, שבעקיפין עזרנו בהקמתו, תפס את מקום הארגון אמל
והיה למיליציה החמושה העיקרית בלבנון. דבר זה פתח דלת למעורבות איראנית אינטנסיווית
בלבנון. נוצר מצב מביך שבו ארגון גרילה כחיזבאללה הפך את יישובי הגליל לבני ערובה.
והסיפור לא נגמר, משום שהאיראנים הקימו בלבנון זרוע אסטרטגית רקטית. במשך כל השנים
לא קם במערכת הביטחון איש מרכזי שהצליח לשכנע את המערכת לבחון מחדש את התפישה
האסטרטגית.
המחדל השלישי
קשור לידידינו, במרכאות ובלעדיהן, השונים בלבנון. הראשונים הם אנשי הפלנגות,
שותפינו במלחמת 1982. בראש מעייניהם היה כיצד לדחוף
אותנו למלחמה שבה נגרש בשבילם את הסורים מלבנון. הם סיבכו אותנו בטבח שביצעו
בפלשתינאים בסברה ושתילה. אף שהוכיחו שהם ממולחים יותר מכל חכמינו במוסד ובממשלה,
התוצאה הסופית הייתה שהם נחלשו מאוד בגלל המלחמה. לבנון היא ארץ בוגדנית. גם כאשר
היא מציגה חזית של לוחמת בטרור שכם אחד עם המערב, ממשיכים פליטי אל קאעדה
מאפגניסטאן לבוא אליה. מי שרצח את נשיא לבנון שוחרר מהכלא ואלה שביצעו מעשי טבח בפלשתינאים
מסתובבים חופשיים. יחסם לפלשתינאים ברוטלי וגם כיום ברצונם להיפטר מהפליטים
ולשולחם אלינו. גם ישראל הוכיחה כפיות טובה חסרת בושה כלפי בעלי בריתה הכנים יותר,
אנשי צד"ל, שמאות מתוכם נהרגו ברצועת הביטחון, למעשה בהגנת גבול הצפון.
במלחמת לבנון ואחריה התבדח שר ההיסטוריה על חשבון ישראל. גירשנו משם את ערפאת וצבאו גם כדי להכות בעקיפין את הפלשתינאים בשטחים. כשניסה ערפאת לשוב ללבנון, גירשוהו הסורים. לבסוף, בגלל האסטרטגיה הנמהרת של הסכמי אוסלו, הבאנו את ערפאת עם כל צבאו לארץ ישראל וכך נפתח סיבוב חדש של מלחמת העצמאות 1948.