שובו של קיבעון הצבא

יעל פז מלמד, מעריב, 22.7.04

"המלחמה בחיזבאללה מחייבת כניסה ללבנון": כך נתקענו גם בעזה

העובדות הולכות ומתבהרות. כשל חמור במערכת קבלת ההחלטות ובשמירה על הנהלים, גרמו בסופו של דבר למותם של איתי אילוז ואבישי קוריסקי.

אולם למרות שברור שמדובר במחדל רציני, שבו אמצעי התקשורת לעסוק בשאלת האיום מצד חיזבאללה, ויותר מכך, לעסוק בסוגיה שסברנו שכבר ירדה מעל הפרק, בדבר יציאתנו החד-צדדית מלבנון.

איש המודיעין לשעבר, אלוף במיל' יעקב עמידרור, שנחשב כמי שניתוחיו תמיד שופכים אור אחר על האירועים, נדרש גם הוא, בראיון בגל"צ, לשאלת היכולת של ישראל להסיר מעליה את האיום הביטחוני שהחיזבאללה מהווה. חד-וחלק, ללא כל היסוס, הודיע עמידרור שאין כל אפשרות להילחם בחיזבאללה מחוץ ללבנון. כשנשאל האם לדעתו צריך לחזור ולכבוש את רצועת הביטחון, אמר שאינו דן כרגע בשאלה הזו, אבל שב וחזר על דבריו שבלי לשבת שם אין כל סיכוי להתמודד עם החיזבאללה. כאילו לא היינו בסרט הזה במשך עשרים שנה.

כאילו לא ישבנו בתוך לבנון, בנינו לאט לאט את עוצמתו של החיזבאללה, הפכנו את חיי התושבים בקו העימות בצפון לבלתי אפשריים, איבדנו מאות חיילים, ושמענו מאות פעמים את הפזמון שהישיבה שלנו בתוך לבנון נועדה למלחמה נגד החיזבאללה והגנה על יישובי קו העימות. אלו היו מילות השיר הכל-כך עצוב שהצבא שר לנו במשך עשרים שנה. ואנחנו קנינו, אלא מה? הם הרי יודעים טוב יותר מאיתנו כיצד יש להילחם.

עד שקמו כמה אמהות, ואמרו שאין לנו יותר ילדים למלחמות מיותרות, והוכיחו לכל העמידרורים, שקצה נפשנו בקיבעון המחשבתי של אנשי הצבא. מרבית לובשי המדים צחקו עליהן. מה הן כבר מבינות. אבל הציבור בארץ פקח את עיניו וראה שהמציאות איננה כמו שהצבא מוכר אותה. אנחנו בפנים, והחיזבאללה עולה כפורח.

דרושה חשיבה יצירתית

אנחנו מתנהגים בהתאם לדעת הצבא, ויישובי קו העימות נחנקים כלכלית ונפשית מירי בלתי פוסק של קטיושות. חיילינו עסוקים בעיקר בשמירה על חייהם, פעמים רבות ללא הצלחה. והצבא בשלו: אסור לצאת מלבנון, לא נוכל להתמודד מבחוץ. חייבים להמשיך ולשבת שם ולהקיז את דם חיילינו לשווא.

עד שבא אהוד ברק, עוף מוזר לטוב ולרע, ובאישון לילה, בניגוד מוחלט לדעת הצבא, שיחרר אותנו מהקונספציה הנואלת של הצבא. מאז חלף זמן רב, וכל ההצהרות האפוקליפטיות של הצבא התבדו אחת לאחת. רווחה ושקט באו על יישובי קו העימות, חייהם של החיילים מוגנים הרבה יותר, למעט פאשלות חמורות מן הסוג שאירע שלשום.

הפרשה האומללה של לבנון מאחורינו. יצאנו מלבנון כדי לא לחזור לשם לעולם. אבל הלך הרוח של חלק מאנשי הצבא, בעבר ובהווה, עדיין נשאר כשהיה. כדי להילחם צריך לכבוש. זהו הלך הרוח שמשאיר אותנו כל-כך הרבה שנים ברצועת עזה, זוהי הקונספציה שטוענת שעל-מנת להילחם בטרור עלינו לשבת בתוך הערים בגדה, ואם נצא משם יגבר הטרור.

משום כך אסור שאנשי צבא יקבעו את המדיניות. עליהם להביא בפני קובעי המדיניות את כל הבעייתיות, אבל מה שיותר חשוב-עליהם למצוא פתרונות צבאיים גם כאשר המדיניות היא לצאת החוצה ולא להיכנס פנימה. זה קשה יותר, דורש חשיבה יצירתית יותר, אבל ברמה הלאומית זה מה שצריך לקרות.