זיכרונות מארץ הארזים
דן קופר, בריקדה, 6.6.04
משך 18 שנים כוחות צה"ל נלחמו מלחמה עקובה מדם בלבנון החולה והשסועה.
אלפים מהחיילים שנשלחו ללבנון, ממשיכים לחיות את המלחמה ההיא מדי יום. נכי צה"ל, פצועי המלחמה, נושאים
בגופם ובנפשם את ההדים לאותם ארבעים
קילומטרים שאין להם סוף. דן קופר ראיין שלושה מהם, טיפה בים, המהווים עדות
חיה לעוצמתו
של כוח הרצון, של השאיפה הבסיסית לקיום ולשיקום.
שחר
מור יוסף: למען הפצועים הבאים
שחר
מור יוסף, סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שוקד בזמן האחרון על עבודת
הדוקטורט שלו, בנושא תגובות של לוחמי צה"ל לשירות הצבאי, ולפציעות בפרט.
הנושא הזה בוער בעצמותיו, תרתי משמע. מור יוסף נפצע ב-1995 במהלך התקלות עם מחבלים בוואדי סאלוקי שברצועת
הביטחון.
המארב
ההוא, היה מפגש הראשון של רבים מפלוגת הצנחנים שלו, כולל הוא עצמו, עם מחבלי
החיזבאללה. "עד אז היו כאלה שציפו, היו כאלה שפחדו, אבל זה היה רגע האמת
שלנו". במכת האש הראשונה, הכוח הצליח לחסל שניים משלושת המחבלים, אבל מחבל
שלישי הצליח להימלט ולהסתתר בשיחים באזור. בשלב הזה החיילים הפכו מציידים לניצודים,
מבלי יכולת לזהות מנין תבוא הירייה הבאה. הם נתקלו בדילמה רצינית, האם לסגת או
לנסות לסרוק את השטח?
מור
יוסף זיהה את המחבל ראשון. הוא הסתער עליו, אבל נורה בידו. במשך זמן רב עמלו על
חילוצו, וכשסוף סוף פונה מן התופת, הובהל לטיפול במצב בינוני. "היד שלי הייתה
משותקת לחלוטין. נפגעו עצבים וכלי דם בצורה חמורה מאוד. עברתי אמנם כמה ניתוחים,
וכיום אני יכול להשתמש ביד כמעט כאילו לא קרה דבר, אבל בכל זאת היא אינה מתפקדת
באופן תקין לגמרי, ויש השלכות בלתי הפיכות
בעצבים."
הפציעות
האמיתיות, עם זאת, לא היו ביד. תהליך השיקום האמיתי של שחר, היה תהליך נפשי. כיום,
כסטודנט לפסיכולוגיה, הוא מקדיש את זמנו לחקר תגובותיהם של חיילי צה"ל
לשירותם הצבאי, מקווה שיועיל להם בשיקום בעתיד, מנסה לתרום מעצמו ומעברו הקשה למען
הפצועים הבאים. הבעיה האמיתית שבה נתקלים רוב הפצועים, הוא טוען, נמצאת במעמקי
הנפש ולא דווקא בפציעות החיצוניות.
- החברה
מקדשת את נכי צה"ל?
"הציבור
רואה אותם כבעלי מעין מימד הרואי, אין ספק. פצועי צה"ל זוכים לסוג של יתר
'לגיטימציה', על ששילמו מחיר כבד למען המדינה, בניגוד ליחס כלפי נכי תאונות דרכים,
או תאונות עבודה, לדוגמא. יש לזה גם השלכות שמאוד מסייעות לפצוע, מבחינה שיקומית,
התחושה שהוא זוכה לאהדה של רבים כל כך, נותנות איזושהי גאווה, ביטחון עצמי."
לעומתם,
יש נכי צה"ל שלא זוכים לאותה הבנה על ידי החברה. אלו הם כמובן חיילי
צה"ל אשר נפגעו נפשית כתוצאה משירותם.
-
איך משתקפת ההשפעה של הדילמות המוסריות בשטחים במצב הנפשי של הלוחמים?
"יש
קשר, כן. זה וודאי לא קשר מוחלט, לרוב זאת נטייה שנמצאת מאוד בשוליים, אבל יש קושי
נפשי ללוחמים. חשוב להבהיר שהגדה היא לא לבנון. ברצועת הביטחון הכל שחור ולבן,
חיילים מול מחבלים, בזמן שבשטחים הגורם של האוכלוסייה האזרחית הוא מאוד דומיננטי.
הפרדוקס הוא שדווקא הפצועים נפשית, ולא פיזית, הם אלו אשר מתקשים להשתקם לאחר
הפציעה. הם לא זוכים לכותרות, ובוודאי שלא זוכים ל'הערצה'."
- יש
דרך לסייע להם?
"תשמע,
אם זאת הייתה שאלה פשוטה, איך לטפל בהם, אין ספק
שמצבנו היה טוב יותר."
שחר
ממשיך לשרת כמ"פ במילואים, למרות הפציעה ביד. התפקיד שלו, שכרוך בסיכון גדול
מאוד, מתחבט בראיית העולם שסיגל לעצמו. "להגיד שאדם שנפצע, נפצע לחינם, זאת
באמת שאלה לא משמעותית. לא נפצעתי לשווא, ואי אפשר לומר את זה בכלל, כי אני נשארתי
בחיים. על חייל שנפל כן אפשר לשאול האם נפל לחינם, כי מוות זה סוף, הסוף
המוחלט."
- אתה מתגעגע לעולם הישן? העולם שלפני לבנון?
"הפציעה
היא חלק ממני, היא מי שאני. אני לא יכול לראות את מי שאני היום בלי הפציעה. כל
הראייה שלי של ערך החיים, סבל פיזי, סבל נפשי, השתנתה מאז. לא הייתי עושה חלוקה של
'עולם ישן' ו'עולם חדש', כי זה פשוט אותו עולם."
ארז
בנאי: אסור לחנך לשנאה ונקם
משנתתי
לנהג המונית את הכתובת לדירתו של ד"ר ארז בנאי בשכונת רמת החייל שבתל-אביב,
הוא חייך באהדה גדולה. "אתה מכיר אותו?" שאלתי.
"כן, אני מסיע אותו לפעמים. הוא נוסע עם
המוניות שלנו מהקליניקה שלו ביפו, עם כלבת הנחייה שלו. מה אני אגיד לך, בחור זהב,
שלא לדבר על מיוחד. מספיק שאני אומר לו 'שלום', והוא כבר מזהה את הקול שלי, זוכר
את השם שלי ואת מס' המונית."
ד"ר
ארז בנאי, פסיכולוג במקצועו, מתגורר בבית פרטי ויפה עם אשתו וילדיו הקטנים. משך כל
שיחתנו הוא מדבר בטון שקט, שוקל כל מילה לפני שהוא מדבר. "עיוורים בישראל לא
זוכים להרבה התחשבות, בלשון המעטה. ממספיק מקומות גרשו אותי בגלל שנכנסתי עם כלבת
נחייה, ומספיק פעמים גם התקשיתי לעבור במעבר חצייה כי בקושי 10% מהמכוניות ברמת החייל עוצרות כשאני מנסה לחצות את
הרחוב. ורמת החייל היא שכונה נחמדה."
באפריל
1984, נשלח בנאי, אז חייל הנדסה
קרבית, לפנות עם חבריו ליחידה ציר ברצועת הביטחון. הכוח עלה על מוקש, ובנאי איבד
בפעולה הזו את מאור עיניו. "הייתי אז ממש על סף השחרור מהצבא, עם תוכניות
לעבודה בקיבוץ, טיולים בחו"ל, ובשבילי הכל פשוט התנפץ ברגע, אי אפשר לתאר את
זה."
- הייתה מעין תחושת החמצה? מה יכול היה להיות ממני
לולא לבנון?
"הייתה.
חודש חודשיים אחרי הפציעה, שלא ידעתי כמה אני אראה, או אם אני אראה, שהייתי באי
ודאות. זו הייתה תחושה של שברון עצמי, שכל החיים שלי עד עכשיו נמחקו. בשלבים
הראשונים הייתי שואל את עצמי אם לא היה עדיף למות. אתה מתעורר בבוקר ולא מאמין שזה
ככה. אתה כל בוקר רוצה להתעורר ולגלות שהתעוררת מחלום. אתה יודע באופן רציונאלי
שקרה לך אסון, אבל משהו בתוכך לא קולט."
- קשה
להאמין.
"זה
לא שקשה להאמין, כי כן האמנתי בזה, אבל תמיד עם תקווה לא מציאותית שאיכשהו זה
ישתנה. לא השלמתי עם השינוי."
ההסתגלות
שלו לעיוורון נמשכת עד היום. "מאבק יומיומי", הוא מכנה אותה. פרטים
טריוויאליים שלא הקדיש להם מחשבה קודם לכן, כמו
שטיפת כלים, או כניסה למכונית, הופכים לחשובים וקשים הרבה יותר. "לכל
אדם יש אמביציה, שאיפה טבעית להתפתח", הוא מסביר את המלחמה היומיומית שלו,
"אפשר לחיות עם העיוורון, ואפשר גם להגיע להישגים עם העיוורון".
בנאי
התעקש ללמוד באוניברסיטה. תעודת בגרות הוא לא הוציא, לפני הפציעה, והוא שקד ועמל
ימים רבים עד שנבחן. "בצורה מסוימת הלימודים מאוד עזרו לי, לשיקום. על פניו
זה נראה ההיפך, כגורם מדכדך, הרי איך אתה לומד חומר מהספרים? איך אתה פותר משוואות
בגיאומטריה? אבל עצם ההתמודדות, קריאת התגר על המגבלות, רק סייעו."
באוניברסיטה
פגש את יעל, אשתו ואם ילדיו לעתיד, אף היא פסיכולוגית במקצועה. "לדעתי המשפחה
שלי מאוד מתקשה לנוכח המצב שלי", הוא מספר, "כשקיבלתי דוקטורט, הבת שלי
הקטנה באה אליי ואמרה לי 'אבא אבא, כשקיבלת את התואר, סבא התחיל לבכות'. בעבר לא
הייתי שם לב לזה, אבל היום כשאני הורה אני מבין כמה שזה קשה."
בשלב
הזה בנאי עוצר וממשש את הטייפ שלי. "שומעים איתו טוב?" הוא בודק את
ההקלטה. הוא מחליט לחבר את הציוד שלו מהעבודה בשביל ההקלטה. "איפה
היינו?" שואל.
- איך
הרגשת כששמעת על הנסיגה מלבנון?
"הרגשה
נורא מעורבת. מצד אחד מאוד שמחתי, מלכתחילה חשבתי שלא צריך להיכנס לשם בכלל. עוד
ב-1982, כשהייתי בטירונות ובדיוק המלחמה פרצה, בנסיעה בדרך לגבול, היינו משוחחים
בינינו על כמה שהמלחמה הזו מיותרת. כשהגעתי לביירות, אני זוכר שהבטתי סביבי ושאלתי
את עצמי מה אנחנו עושים כאן בכלל?
''מצד
שני, אולי הנסיגה הייתה צעד שגוי. בערב הנסיגה לא הייתי בטוח שאנחנו עושים צעד חכם
כל כך, גם עכשיו אני לא בטוח בזה. אתה מבין, הדעות הפוליטיות שלי נוטות באופן
מובהק לשמאל, מבחינה רעיונית, אבל כיום בשמאל יותר מאשר אידיאולוגיה מתפתחת שנאה –
שנאה לימין, שנאה למדינה, אפילו. יותר ויותר בשמאל זועקים על הכיבוש כמו שזעקו על
לבנון מבלי לעצור ולחשוב אם זה פרקטי, או אם זה רצוי, בכלל."
- אתה
חושב שהשינוי בעמדות שלך הוא בעקבות המוקש מלפני 20 שנים?
"אני
לא יודע, אני בפירוש לא יודע."
בנאי
עוצר ומהרהר מעט, נשען קדימה מהכורסא שלו ועונה. "אני אספר לך משהו. גם אני
בן של פליטים. ההורים שלי שניהם ניצולי שואה שמשפחתם הושמדה, אבי לחם במלחמות
ישראל בקרבות הכי קשים, כמו בקרב לטרון הנורא במלחמת השחרור. וההורים שלי מעולם לא
גידלו אותי על שנאה ונקם לגרמנים או לערבים. מעולם. וגם אני, למרות לבנון, לא
חינכתי ולא אחנך את הילדים שלי על ערכים של שנאה לערבים או רצון לנקמה."
- לימי הזיכרון יש משמעות אחרת בשבילך?
"כן...
זה קצת מוזר להגיד את זה, כי יום הזיכרון הוא לחללים, לא לפצועים, אבל כואב
לי."
גדי
ירקוני: בשבילי כולם יישארו צעירים לנצח
עשרה
קילומטרים צפונה לביתו של בנאי, מתגורר גדי ירקוני. ירקוני בחור שקט, צנוע, קצת
ביישן. הוא תוהה בשיחה הראשונה שלנו בטלפון מה התפוצה של המגזין, כמה קוראים ישמעו
את הסיפור שלו. הוא חושש בתחילה מהפרסום, מהסס, מתלבט, אבל משהוא שומע שהמדובר הוא
באתר לבני נוער הוא משתכנע לבסוף לראיון קצר.
ירקוני
שירת כצלף עד 1995. באותה שנה במהלך מארב
ברצועת הביטחון, הוא וחבריו פתחו באש על מחבלי החיזבאללה החמושים במקום. שניים
משלושת המחבלים חוסלו מנשקו של ירקוני וחברו. השלישי השיב אש, והקליע אותו ירה פגע
ברובה של השוכב לצדו של ירקוני. המראה האחרון שראה, ונחרט לעד בזיכרונו, הוא הבזק
אור חזק. היה זה רסיס מן הנשק אשר ניתז אל פניו ופגע בעצב הראייה. ירקוני עבר
ניתוחים קשים ומסובכים בארץ ובחו"ל, אך הטיפולים לא הועילו.
"אימא
שלי הוכתה בהלם. עד אז הייתי מספר לה שאני משתכן במושב, עם אוכל טוב, בריכה, משחקי
כדור, ולעיתים רחוקות שולחים אותנו ללבנון לפעולות לא מסוכנות. אבא שלי היה בסוד
העניין, ואני חושב שהוא גם הבין אותי יותר. הוא שירת בששת הימים, ביום כיפור, וגם
בלבנון, בגזרה המזרחית."
- איך
הם מתמודדים עם העובדה שהבן שלהם עיוור?
"כשהבן
נפגע זה דבר ראשון כואב כי הוא בשר מבשרך. אבל כשהבן שלך עיוור, אתה סובל כי אתה
לא יודע מה הוא מרגיש. אני יודע מה אני מרגיש, מה אני עובר, אבל הם לא. ואני לא
יכול בשום דרך לתאר להם."
ירקוני
שומר עד היום על קשר הדוק עם חבריו מהיחידה. "חצי משפחה", הוא קורא להם.
''זה משהו שהוא הרבה יותר מאחוות לוחמים''. נוצרה מעין חבורה של חברים וותיקים
שכולם מכירים את כולם ונפגשים עם כולם כל כמה ימים. מחר תתקיים חתונה של אחד מהם,
וירקוני לא יוותר על האירוע.
את
ניצן, אישתו, הוא הכיר עוד הרבה לפני לבנון. היא הייתה חברתו למעלה משנה לפני
הפציעה, ונשארה לצדו. לפני מס' שנים הם נישאו והיום הם מתגוררים יחדיו בדירתם שבתל
אביב.
"עם
ניצן היה משהו חזק, היא פשוט אישיות מיוחדת. היא מאוד תמכה בי, אני בספק אם יכולתי
להמשיך בלעדיה. אתה לא הולך לישון לבד בלילה, וזה חשוב, זה משרה ביטחון, מעין בועה
של תקינות. פגשתי חיילים עיוורים אחרים, ואלה מביניהם שנשארו לבד לרוב התקשו מאוד
להסתגל."
- הבועה
הזו לא דווקא הקשתה את ההסתגלות?
"בהתחלה
זה היה נדרש, מעין בועה מגוננת של משפחה וחברים, אבל ככל שהזמן עבר היא התפוגגה
יותר ויותר. אין הסתגלות מלאה, שהרי אי אפשר להסתגל לחלוטין. מסתגלים כל יום למשהו
חדש. קשיים היו וקשיים גם יהיו, אין מה לעשות נגד זה פרט להיות מודע לעצמך."
כמו
בנאי, גם ירקוני גבר על העיוורון ולמד באוניברסיטה. הוא תואר כתלמיד חרוץ, שקדן,
שנהג לדחות בעקשנות הנחות מתוקף עיוורונו. את החומר היה שומע בקלטות, ואת המבחנים
היה עושה בע"פ. כיום ירקוני עובד במכון בפיזיותרפיה בת"א, מקצוע
אשר עיוורים רבים בעולם בוחרים בו, בארץ הדבר שכיח הרבה פחות.
- איך
מגיבים מטופלים לעובדה שהפיזיותרפיסט שלהם עיוור?
"בהתחלה
זה היה מרתיע אותם, אבל הייתי משוחח איתם שיחה קצרה ולרוב הם היו מגלים אמון. היו
פה ושם אנשים שלא היו מוכנים בשום אופן שאני אטפל בהם, עם כמה שניסיתי לשכנע אותם
שזה בסדר, אבל חשוב לציין שמדובר בבודדים בלבד, לא תופעה כוללת."
ירקוני
עוקב אחרי החדשות. הוא תומך נלהב בנסיגה מלבנון ובנסיגה מהשטחים. יש לו התמצאות
רחבה בפוליטיקה, והוא לא מהסס להודות שהעיוורון בעצם "חידד את הראייה"
בשבילו.
- בעצרת
השמאל ליציאה מרצועת עזה בכיכר רבין לפני מס' שבועות הסופרת יוכי ברנדס אמרה
שהמחאה היא מאוחרת מדי בשביל חללים רבים. אתה מרגיש אותו דבר לגבי לבנון? נלחמת
לחינם?
"אין
לי תחושה כזו, של לחימה לחינם. נעשו טעויות ואין ספק שדברים יכלו להיות אחרת, אבל
להגיד שיצאנו מלבנון וסתם איבדתי שם את הראייה זה לא משהו שאני יכול לומר. מה
שהיה, היה. צריך לחשוב על מה שיהיה. לא סתם מגייסים אותנו בגיל 18. בגיל הזה אתה חזק פיזית אבל מפגר מנטאלית, לא שואל
את עצמך שאלות מהותיות מספיק."
- לאיזה
מראה מהחיים אתה הכי מתגעגע?
"אני
מתגעגע למראה בכלל. זה כל כך שגרתי בשבילך, להתעורר בבוקר ולראות שאתה לא מקדיש
לזה מחשבה בכלל. אני מתגעגע לראייה עצמה. את ניצן, את ההורים, החברים, אני רואה
בחלומות שלי. אני זוכר אותם כמו שהיו לפני עשר שנים. אני זוכר את ניצן כשהייתה
נערה יפיפייה בת 18, אני זוכר את אבא שלי כאיש חסון ובריא. בשבילי כולם יישארו
צעירים ויפים לנצח, ובמידה מסוימת זה מחמם לי את הלב''.