מכתב מאח
גאה
גונן שרון
ביולי
1991 נהרג בלבנון יוסי גווילי שהיה איתי בצוות, וללא ספק הטוב
באנשים שזכיתי להכיר. יחד איתו נהרגו אורן מלצר ורוני קורקוס. כוח של סיירת גבעתי
היה בדרכו למארב ונתקל במארב נגדי של מי שעד היום אנחנו נוהגים לקרוא להם מחבלים,
שחיכו להם במקום בו התכוונו לשכב. יוסי, שהיה מפקד הכוח, נתקל מטווח קרוב ומעמדה
בה לא היה לכוח כל סיכוי. בקרב שהתפצח נהרג יוסי יחד עם אורן שהיה סגנו ורוני שהיה
המאגיסט. למחבלים לא היו אבדות.
בפברואר
1999 נהרגו איתן בלחסן לירז טיטו ודוד גרניט בסיטואציה דומה
להחריד, גם כאן חיכו להם המחבלים במקום בו תכננו לשכב, גם כאן נתקל מפקד הכוח
מטווח בו לא היה לו כל סיכוי וגם כאן נהרגו שלושה מטובי האנשים של צה"ל.
עופר
שרון, אח שלי, היה החייל הקרוב ביותר לאירוע וגרסתו על מה שקרה התפרסמה בעיתון
"הארץ" באוקטובר האחרון. חשבון הנפש שעשה עופר הביא אותו למסקנה כי הוא
לא פעל כשורה בקרב. עופר החליט שלא לתת לעצמו הנחות ותירוצים ושפט את עצמו לחומרה
הגדולה ביותר שתתכן.
כל מי
שהיה בסיטואציה קשה מסוג זה יודע שאין מי שיכול להבין את תמונת הקרב
"האמיתית" ורק אתה יכול לדעת מה עשית ואיפה היית כל רגע. אני משאיר את
חשבון הנפש האישי של שאר הלוחמים בכוח של סיירת הצנחנים למצפונם הפרטי (למרות שיש
לי מחשבות משלי על כל אלה שאולי היו אמיצים מאין כמוהם בקרב, אבל לא מרימים את
קולם עכשיו, כשעופר, חברם לנשק, מופקר לחסדי התקשורת וראייתה הפשטנית והבוטה
המציגה אותו כפחדן וכאחראי למותם של חבריו).
אני
יודע שאם עופר היה בוחר מילים אחרות לתאר את תפקודו באותו קרב, הוא יכול היה
להראות על סמך אותם המעשים בדיוק, כגיבור העיקרי של הקרב. אך עופר הוא היחיד שהיה
בו העוז לעמוד בפני עצמו ולהודות על פחדיו, לשפוט את עצמו בחומרה קיצונית (ומוגזמת
לדעתי) ולשלם מחיר כבד של חשיפה. יחשוב כל מי שמכנה היום את עופר פחדן, האם הוא
עצמו התנהג תמיד לפי מיטב הערכים הגבוהים שהוא נושא בפיו והאם היה מוצא בעצמו את
האומץ לעשות חשבון נפש פומבי כזה במקרים בהם כשל.
עופר
החליט לחשוף את עצמו במטרה אחת, להעלות את השאלה: מה, קיבינימט, עשינו שם? על מה
נפלו איתן לירז ודוד, רוני אורן ויוסי ועוד מאות אנשים, מאז הקמת אזור הביטחון
בשנת 1985? במשך 15 שנים אנחנו יוצאים למארבים, שמטרתם היא "להרוג
מחבלים"! מפקדי היחידות וגם אנחנו שהיינו חיילים וקצינים, מדדנו תמיד את
תהילתנו הקרבית על פי מספר "הביצועים" שקיבלה היחידה, והיינו גיבורים
בעיני עצמנו בכל פעם שחזרנו בשלום. אבל מה הייתה התועלת בכל המבצעים הנועזים האלה?
האם ה"מחבלים " שנהרגו העלו את רמת הביטחון ביישובי הצפון? האם פסקו
הפיגועים? האם חסרו לחיזבאללה לוחמים? והשאלה העיקרית היא האם "להרוג
מחבלים" היא מטרה ראויה שנקריב עליה את חייהם של חיילינו? בשנים שעברו מאז
נהרג יוסי גווילי ועד היום השתנה האויב, השתנתה הטכנולוגיה, השתנה המצב המדיני
והטובים שבנו ממשיכים להיהרג בלבנון.
כל
בלבולי המוח על האידיאולוגיה שבגללה לא קם עופר להסתער ועל תפקידה של ברוריה שרון,
אימא שלו, בתפקודו בקרב מסיטים אותנו מהעניין. בלבנון אין שאלה של אידיאולוגיה, יש
בקושי ויכוח על ענייני אסטרטגיה, וכל מי שעינו בראשו רואה היום שישיבתנו שם היא
מיותרת, מסוכנת ואינה תורמת דבר להגנת יישובי הצפון.
אנחנו
חייבים הבנה זו לאימא שלי ולחברותיה שלחמו ליציאה מלבנון בזמן שכולנו זלזלנו בהן
בנימוק של "מה אתן כבר מבינות בצבא?" והמשכנו לצטט את העמדה הרשמית
שפמפמו לנו הגנרלים למוח מאז שהיינו חיילים.
היום,
כשגם אהוד ברק כבר מבין את מה שאמא שלי וחברותיה הבינו מזמן, זו אטימות שאין כמותה
להאשים אותה בכך שגרמה לעופר לא לתפקד בקרב.
השבוע
קיבלנו תזכורת מכאיבה לכך שלמרות הצהרת ברק, צה"ל עדיין נלחם בלבנון וכמה
אלפי משפחות מעבירות ימים ולילות בחרדה מכל צלצול טלפון. כאבן של המשפחות השכולות
הוא נורא, ועופר עדיין אתנו רק בגלל המזל העיוור (הנשק שלו עצר כדור שפגע בו). אני
מעריץ את אומץ הלב שלו ואת נכונותו להיחשף ולשלם את מחיר החשיפה כדי להלחם למען
מטרה כה חשובה, וחושש שלו אני במקומו, לא הייתי מוצא בי את האומץ לעשות כמוהו. אני
מזדעזע מכך שהויכוח הציבורי בעניין מתמקד בשאלות שוליות כמו מי פחדן ומה השפעתה של
האימא, בזמן שחיילים צעירים ממשיכים להיהרג בגלל פחדנותם של מקבלי ההחלטות.
לצאת
עכשיו מלבנון!
גונן שרון