אחי גיבורי התהילה "פוליטיקה"
רותי לסטר
ביום שני, 31.1.2000, צפיתי בתוכנית
"פוליטיקה" בערוץ הראשון ו… נותרתי נפעמת! נפעמת מהדמיון המפותח של
יושבי הפורום, ומהקלות הבלתי נסבלת בה הם מאפשרים לעצמם להתבטא ללא שום אחריות
ממשית לתוכן דבריהם...
נושא הדיון בגדול היה "לחימה
ואידיאולוגיה" אולם מיד גלש לפסים יותר ספציפיים שבשתי מילים ניתן לכנותם:
עופר שרון.
ומה ששתי מילים אלה עוררו ביושבי המעגל!
אני מודעת לקושי שודאי עוררו דבריו של עופר, חייל
הסיירת שכשל בכך שחשב, אולם לא שערתי בנפשי שאנשים כה מכובדים ורמי מעלה כמו
משתתפי המעגל יתמודדו עם הקושי שלהם עם עופר, בדרך של עוות דבריו, עוות העובדות,
שיפוץ ושינוי מחשבותיו ומניעיו (שיתאימו לשלהם), ומעל לכל – גיבוב דברי הבל
שהפכו, כבמטה קסם, ככל שהתקדמה התוכנית – לעובדות מוצקות! אופיו של עופר
הוערך, תפקודו בקרב נבחן ונשפט, וכל זאת לאחר שמנחה הדיון מזכיר: "אנחנו לא
באים לשפוט אותו"…
והנה יושבת חבורה של אנשים חכמים, שלאף אחד מהם
(כמעט) אין מושג מה קרה שם, כיוון שאף אחד מהם (חוץ מאביחי בקר) לא טרח לדבר עם
עופר אישית, ומסופקני כמה מהם טרחו לקרוא את הכתבה שהתפרסמה לפני ארבע
חודשים.
כן, וגם לוחם סיירת גיבור אחד יושב איתם. ודווקא
הוא, שיכול לספר קצת בפרוט מה אירע, ומיהו באמת עופר, ולהפסיק את מחול המכשפות הזה
– בוחר לדקלם, ולא בביטחון רב, את מה שמצופה ממנו.
והנה, לרגע אחד הוא מתחיל לספר, ומיד נסוג:
"האמת היא, שאנשים פה לא מדייקים. אני מכיר את הבנאדם. אבל אני לא רוצה
להתייחס לבנאדם..."
והשאלה הנשאלת היא – למה? הרי לא הבנאדם מדובר פה?
הרי לא את שמו מכפישים בהאשמות כזב? איפה היא אותה רעות על מזבחה מוכנים למות
בקרב? אותה "אחריות ותלות הדדית בינך לבין החברים שלך" כפי שמדבר עליה
האלוף במיל מאיר דגן. האם אותה אחריות פסה ברגע שהם יוצאים משדה הקרב? האם היא
צריכה להיות רק "אהבה המקודשת בדם"? ומה עם החיים?
עוזי בן יצחק, אלוף במיל. נוסף בפורום, מדבר גם הוא
על אחוות לוחמים זו: "הם יודעים שאם הם נפגעים ירוץ מישהו לחלץ אותם".
אולי, אם ללוחם האמיץ ירון רוזנטל היה אומץ באזרחות כמו בקרב, היה מוצא לנכון ברגע
זה ממש, לספר מה שכולם לא ידעו – שעופר היה היחיד שרץ לחלץ את חבריו, ההרוגים
והפצועים, לאחר שלחם בצד דוד (כמצופה ממנו) וזה נהרג.
אבל ירון בחר לא לדבר על הבנאדם. האם היתה פה מבוכה
פרטית?
אולי אם כבודו, עוזי בן יצחק, היה טורח לברר מספר
פרטים מבעוד מועד, לא היה קובע שהיה צריך להעמיד את עופר לדין. (ובאמת – למה לא הועמד לדין?
כנראה היו כמה פרטים "קטנים" שמישהו שכח לספר…). אבל הרי הכי קל לנו
לדבר ואחר כך לחשוב. זה פשוט קורה יותר מהר.
כבר בפתיחת הדיון, במוסרו את העובדות כהקדמה,
וכשתמונתו (היפה) של עופר מתנוססת על המסך כולו, אומר יעקב אחימאיר, בנשימה אחת
שלא נעצרה אפילו לרגע מגודל ההאשמה: "עופר שרון היה המקלען אבל הוא לא
הפעיל את המקלע נגב שלו בזמן, והשלושה כאמור, נפלו". האם שם לב מה הוא
אומר? מי, למען השם, מספק את ה"עובדות" האלה, ומשדרן לעם ישראל כולו
בקור רוח שכזה?
צדק האלוף במיל' מתן וילנאי באומרו: אף אחד מאיתנו
לא יודע מה היה שם באמת". חבל רק שאמירה זו נאמרה לאחר שווילנאי, יחד עם
האלופים האחרים, עסקו בדיוק במה שהיה (או לא היה) באותו קרב ובמתן פרשניות לתפקוד
החייל בו.
אך יותר מכולם, הגדיל לעשות הפרשן הצבאי של עיתון
"הארץ", מר זאב שיף, באומרו (והציטוט הזה כמו כל השאר מדויק):
"כל עוד ששרון הסביר זאת בפחד אני מבין את זה.
אבל ברגע שהוא הלביש את מעשהו באידיאולוגיה, אין לא אלא להסיק שהוא בגד בחבריו ודמם של בלחסן ודוד ולירז
זועקים מהאדמה"(!!!) והוא נותן מקור מהימן לדבריו: אני מסיק את זה מדבריו
שלו עצמו".
האם דיברת איתו?
האם אתה מודע לעובדות, שהיושב לצדך, אביחי בקר, מנסה
לעשות לך היכרות עמו?
באיזו זכות אתה מאשים את עופר בדם חבריו?!
מתוך איזו בורות או רשעות (מה עדיף?) אתה מדבר?!
האם כך אתה מסיק את מסקנותיך לגבי אירועים צבאיים
אחרים? על ידי שמיעת גיבוב רעיונות ומתן פרשנות אישית להן?!
בתור פרשן צבאי של עיתון כה מכובד כמו
"הארץ", הרי ברור לך, כמה בעלי השפעה הם דבריך. ומאותה סיבה כמה זהירות
עליך לנקוט בכל הצהרה שלא אתה בדקת את נסיבותיה! מדהים באיזו קלות הצלחת לשחרר
אמירה כה נוקבת ממרומי כיסאך, ולהישאר יושב עליו!
אני בטוחה שכל אותם פוסקים שחרצו את דינו של עופר
בקלות כה רבה, ישנו מצוין באותו לילה. גם עורך התוכנית ודאי היה מרוצה מהדיון
הנפלא שהתפתח. בסך הכל עוד דיון לרייטינג, שהיה ונגמר. ואין דין ואין דיין.
יום אחד, ולא רחוק היום, תצא האמת לאור, ומסע
ההכפשות והפרשנויות הזה יסתיים. או אז, אצפה לראות את אותם מקטרגים יושבי המעגל,
מתנהגים כגיבורים אמיתיים (אולי ילמדו מבחור בן 23 בשם עופר שרון) ומודים בטעותם.
בפומבי.