אני ואני נשנה את העולם
אביחי בקר, מוסף הארץ, 28.4.00
לפני
פחות משנה הוא נכנס לתפקיד קצין חינוך ראשי ומאז הוא מחולל מהומות. הוא הוביל
לפרישת מפקד גלי צה"ל, רתם לפעילות את חברי העמותה הימנית עיר דוד ותקף
בחריפות את החייל עופר שרון, את ארגון ארבע אמהות ואת החיילים שבוכים
בלוויות חבריהם. תא"ל אלעזר שטרן לא מתרגש מהביקורת. "לא מינו אותי כדי
שישרור שקט", הוא מסביר.
בדרכו
לחגוג את הסדר עבר קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן בנתניה לבקר את פנינה, אמו של סגן
מאיר (מוקי) קנישבך שנפל באוגוסט 80' בכפר תבנית במהלך מבצע
"מוביל". שטרן היה מ"פ מקביל לו בגדוד 890. הוא
שומר מאז על קשר הדוק עם המשפחה. ביקורים תכופים, לפחות שיחת טלפון בשבוע.
כשהוענקו לו דרגות תא"ל בלשכת הרמטכ"ל הוא הזמין את פנינה קנישבך להיות
לצידו.
"המבצע
התקיים אחרי שכבר סיימתי את התפקיד, הייתי אז מ"פ בבה"ד 1, נשוי
טרי, במקום ירח דבש נסענו אישתי ואני לשלושה ימי נופש בחורשת טל, שם ישבה מפקדת
הגדוד שלנו. כשהגענו הם היו עסוקים בתרגול על מודל. 'שטרן, הלילה יהיו פה הרוגים',
זה המשפט שאיתו הוא נפרד ממני. הוא לקח בחשבון שזה עלול להיות הוא. אני חוזר על
המקרה של מוקי לאור הדעה שהפכה להיות רווחת בציבור שמשימה שעלולים להיות בה נפגעים
אין טעם לצאת אליה. צורת החשיבה הזאת מקוממת אותי. היא גורמת לי תסכול בעיקר כשאני
משווה את האמירה של מוקי לרוחות שמנשבות כעת בתקשורת. לחיים שלנו באזור הזה יש
מחיר שחייבים להיות מוכנים לו, בזמנים ובמקומות אחרים כשלא הייתה לנו מדינה שילמנו
מחיר כבד פי כמה".
מה קרה
לאהבת הארץ
שטרן
קיבל את המינוי הנוכחי ביולי 99' לאחר שכיהן חודשים ספורים כמפקד
עוצבת מילואים בפיקוד מרכז. התקופה שהוא מגדיר כפסגה צבאית שלו היו השנים 93'-96' כשכיהן
כמפקד בית הספר לקצינים. "מבה"ד 1 אין
קידום", הוא אומר בכל הזדמנות.
קצין
ערכי, מעידים עליו רבים. "זו אמירה שגורמת לי ממש בחילה", הוא הודף את
המחמאה. על פי קטעי העיתונות שהצטברו לאחרונה בארכיון הוא התא"ל הכי מסוקר,
פעלתנות שהיא ניגוד משווע למעטה האנונימיות שאפיינה את קודמו בלשכת הקח"ר, רן
גלינקא. שטרן הוא קצין נחרץ, לא מתלבט. "אני מופיע יותר מדי בתקשורת",
הוא מהרהר בקול. על פי הגדרתו שלו הוא אימפריאליסט חינוכי. "אני מאמין שאני
חייב להשפיע לא רק בתחומים שמצטיירים כצבא נטו".
בתפקידו
הנוכחי הוא כבר יצר לא מעט גלים. מעורבותו בגלי צה"ל הביאה לא מכבר לפרישתו
של מפקד התחנה זאב דרורי. לאחרונה יזם תוכנית סיורים רחבת היקף בירושלים, שעליה
הפקיד את מדריכי מרכז המבקרים בעיר דוד, קבוצה השייכת לעמותת הימין אלע"ד.
ביקורת חריפה מהקצה השני של הקשת הפוליטית הביאה לשינויים בתוכנית והאחריות עליה
הועברה ליד בן צבי ולמרכז ההנצחה בגבעת התחמושת. מעורבותם של אנשי עיר דוד צומצמה
במקצת. "אני מכיר אותם, לתפיסתי הם ממיטב הנוער, אני בודק את התכנים. אז מה
אם הם מזוהים? העמדות הפוליטיות שלהם הם זכותם. חברים בשלום עכשיו אני לא מביא להרצאות
בצבא? עיר דוד שהיא ירושלים, רמת הגולן, חבל עזה, יהודה ושומרון, התפקיד שלי כקצין
חינוך ראשי להחדיר לאנשים את ההכרה שהם כולם ארץ ישראל ושאם אי פעם יוחלט לפנות
איזשהו ישוב באזורים האלה נעשה את זה בכאב גדול אבל נדע לוותר. כתוצאה מההתבטאויות
שלי יש קהלים מסוימים שחושבים שחבל על הזמן לדבר איתי, שכבר יודעים מה שמתי בקלפי
למרות שגיליתי את זה לאישתי בלבד. אפילו להורים שלי לא סיפרתי. אותי אף אחד לא
יכול לתפוס בגלל שגם עם עצמי אני לא מתעסק בלברר מהי העמדה הפוליטית שלי. הזהות
שלי היא קצין בצבא ההגנה לישראל".
שטרן
מורגל בהתקפות, משמאל ומימין. ניכר עליו שהוא נהנה מהסערות שהוא מחולל. ביולי 95',
בהיותו מפקד בה"ד 1, הוא יצא נחרצות נגד פסיקת "איחוד
הרבנים למען א"י" שאסרה על חיילים להשתתף בפינוי יישובים, סוגיה שטרם
עמדה במבחן. לשיטתו, חיילים דתיים לא אמורים להיקרע בין רבניהם לבין מפקדיהם. הם
חייבים לציית לפקודות הצבא. "אני מצפה מהרבנים שלא יגידו לנו לא למלא
פקודה", אמר בנחרצות.
בבית
הכנסת 'גבורת מרדכי' ברמת גן, שבו מתפלל אביו של שטרן, לא ממש אהבו את גישתו
התקיפה של הבן. "לצערי בציבור האורתודוקסי, שאליו אני שייך, יש עוד כאלה שחושבים
באופן פשטני שכל הצדק נמצא בצד שלהם ושלעמדות מנוגדות אין מקום. גם על ההמלצה שלי
בשנה שעברה להדיח את הקצין שהשווה את הקונסרווטיבים לנאצים, דעה שבעיני היא
חולנית, היו כמה השגות מצד המתפללים".
כשהיה
מפקד בית ספר לקצינים הוא צירף את המושג "אהבת הארץ" לערכי בה"ד 1, סעיף
שמשום מה חסר בקוד האתי של צה"ל. "למה למרבה האבסורד זה לא בקוד האתי?
דחפו לכך אנשים מגוון מאוד מסוים באוכלוסייה שמשום מה מפרשים את ערך אהבת הארץ עם
הימין. זאת תפיסה שאני לא מסכים לה לחלוטין. בעיני זאת תקלה חינוכית".
בצה"ל מסיימים לעדכן את הקוד האתי המקורי שחיבר פרופ' אסא כשר. שטרן מתכוון
להתעקש על תיקון המעוות.
מרדף
לאוזני המשפחה
הוא בן 44, נשוי
ואב לחמישה, הוא נמנה על מייסדי היישוב הדתי-לאומי הושעיה שבגליל התחתון. נעוריו
עברו עליו ביד-אליהו בשיכון הפועל המזרחי שניצב מול השיכון של מפ"ם. הוא למד
בישיבה האליטיסטית 'נתיב מאיר' בירושלים. במחזור שלו היו שני תלמידים נוספים
המשרתים היום כתא"לים בשירות סדיר (יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה ושוקי שחרור,
ראש מטה פיקוד צפון) וכן תא"ל במילואים ד"ר ישי בר, מרצה למשפטים
באוניברסיטה העברית המשמש כמפקד אוגדה במרחב אילת. זה מקבץ מעורר השתאות כשמביאים
בחשבון שמדובר בכיתה אחת שהיו בה 60 תלמידים בלבד, שמחציתם פנו בהמשך
למסלול תורני, כך שמראש ויתרו על קריירה במדים. הרבה מההצלחה זוקף שטרן למטען
הרוחני שספגו מראש הישיבה אריה בינה זצ"ל, "חלוץ ורב שלמרות שבהרבה
מובנים היה על גבול החרדיות ידע יפה לתת משקל גם לשובבות. ארבע פעמים הוא רצה
לזרוק אותי מהישיבה בלי להתכוון לזה באמת. כשיצאנו בהפגנות בגלל האוכל הגרוע לא
שאלו מי אחראי. הרב בינה הזמין מיד את אבא שלי והציע לו לקחת אותי איתו. הוא הבטיח
לו שהוא ייתן לי המלצות חמות, רק שאני כבר אעזוב.
שנה אחרי
מלחמת יום כיפור הוא התגייס לצנחנים. בטירונות הוא נחרד בתחילה כשבמיטה לידו כיכבו
בשבתות גיבורי "שירים ושערים". "היה לי ברור שזהו חלק מהמחיר הדתי
שעלי לשלם". כשהיה מ"פ היה שטרן מעורב בהיתקלות בין שובא לכפר חמאם,
שבמהלכה נהרגו שלושה מחבלים. זה היה כששטרן ערך סיור בגזרה להוריה של דורית,
הפקידה הפלוגתית שלימים תהיה אישתו. אחיה של דורית, אילן מנס, שהיה הקשר של שטרן,
נהרג בתאונת אימונים במהלך תרגיל מסכם בקורס מ"כים. במכתב מרגש הביתה הוא
תיאר להוריו מהי לגביו המשמעות של שירות בהר דב. לאחר מותו ביקשו ההורים לצפות
בנופים שכה אהב וגם לראות היכן משרתת בתם, שביקשה ללכת בעקבות אחיה. אל תדאגו
הרגיע אותם שטרן כשנסעו במעלה גדעון. ארבע דקות בלבד אחרי שהגיעו למוצב התקבלה
בקשר ידיעה על גילוי חוליה. מפקד האוגדה הורה למ"פ 'אל תזוז'. המג"ד
מצידו אמר לו 'סגור את המכשיר אבל לך'. בזמן ששטרן ניהל את המרדף, משפחת מנס
האזינה להתרחשויות בשידור חי כשהיא בחמ"ל.
מקרה
עופר שרון
מלחמת
לבנון תפסה אותו כסטודנט בבר-אילן. בתחילה הוא הצטרף לחפ"ק של עמוס ירון ואחר
כך נקרא להיות סמג"ד 202. בהמשך הוא
התמנה למפקד הגדוד, כשהמח"ט היה שאול מופז. בין לבין היה מפקד בסיס האימונים
של חטיבת הצנחנים. שטרן השתחרר בשנת 87', היה מחנך בפרויקט מחוננים במקיף
'שרת' בנצרת עילית וחזר לצה"ל אחרי שנתיים להיות סגן מפקד החטיבה המזרחית של
עוצבת הגליל ומח"ט מילואים בצנחנים. אחרי בה"ד 1 הוא עבר
השתלמות בוושינגטון וחזר לשרת כסגן מפקד עוצבת הגולן. מקטרגיו מבקרים אותו שטיפס
מעלה בלי שהזיע כמח"ט סדיר או לפחות כמח"ט גזרה, שמשום מה הוא נעדר
ממקומות שבהם יורים. "הרקורד שלי מדבר בעד עצמו, מי שמדביק לי תווית של איש
חינוך עושה את זה לא מעודף חיבה אלי אלא למטרות ניגוח'", משיב שטרן.
את
מועמדותו לקצין חינוך ראשי דחף הרמטכ"ל מופז. שמכיר אותו היטב משירותם
המשותף. ההצעה נתקלה בהתנגדות כשהגיעה לדיון סביב שולחן הרמטכ"ל. "כוחו
של שטרן בפיו", טענו מתנגדיו, "הוא טווס, פוזה שאין לה כיסוי. קיים פער
בין הערכים שלהם הוא מטיף להתנהגות שלו בפועל". על הישגיו בבה"ד 1 לעומת
זאת אין חולק. הצוערים העריצו אותו על הקמפיין החינוכי שהוביל, לפיו על המפקד
להיות דמות מופת בחברה. שטרן הגביה את הרף המקובל. חתירתו לקצונה המשולבת
בג'נטלמניות דומה לזו של מאיר פעיל בשעתו. החובה לקום לזקנה באוטובוס היה הרגל
שאותו הניף ברמה. הוא עמד על זוטות: קצינים לא נדחקים בתור לכספומט. דברים כאלה.
פעם הדיח צוער שנרדם להכעיס בהרצאה של ניצולת שואה. כשהתברר לו לתדהמתו שבין שבעה
צוערים רק אחד יודע היכן הגלבוע, הוא הורה לכל צוות לכתוב ארבע שורות על כל יישוב
שממנו הגיעו החניכים האחרים. בשיטה הזאת. הם למדו לראשונה איפה בלפוריה ואיפה
נחלים. לשיטתו, זו לא הייתה התעקשות גחמנית. הוא גזר גזרה שווה בין ידיעת ואהבת
הארץ לאיכויות מבצעיות. המטה לעומת זאת התלהב פחות. האופן שבו חנך אותם נראה להם
מרושל.
בינואר
הוא פרסם "דף לשטח" הנוגע למקרה עופר שרון
והמערב בקלעת ג'בור. בו נהרגו שלושה מלוחמי סיירת הצנחנים. "סתם פחדן שעוטף
את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהן אידיאולוגיה של אי-הצדקת הדרך או
מלחמה דבילית", כתב הקח"ר אודות שרון. בניסוחיו הוא היה חריף או בוטה, ונתן
את האות לסערה ציבורית שהתחוללה. "מחילות עמוקות כל כך שגם כאשר חבר נופל
וחבר אחר קורא לעזרה אתה במחילות שלך, מחילות שאולי בנו ארבע אמהות ואתה רק טייחת,
אולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. אמא אדמה גם אם היא לא שלו אלא
לבנונית, משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר
מהבושה". בעקבות האיגרת שהכותרת שנתן לה הייתה "על ההסתערות, על
הדמוקרטיה ועל מה שביניהן", הוא התייצב לדיון בעניין בוועדת חוץ וביטחון.
"אמרו לי מה יש לך נגד ארבע אמהות? עניתי שהבעיה שלי זה לא הארגון אלא המחיר
שאנחנו נאלצים לשלם כתוצאה מהפעילות שלו, האשמה שהיא בעצם כלפינו".
אחרי
חודש הוא זימן את נשוא האיגרת לבוא אליו הביתה להושעיה לארוחת ליל שבת. "חשוב
לי לציין שההתייחסות שלי הייתה לאמירות שלו בראיון שקיימת איתו, ולא לדברים שהוא
מסר בתחקיר. עופר שרון הוא בחור טוב, הוא מלח הארץ באמת. למרות שהוא כשל הזמנתי
אותו, כי מהבחינה המבצעית הוא במידה מסוימת תיקן את המחדל שלו בכך שבסוף, אחרי
כמה דקות קריטיות שבהן אסור היה לו לרדת למטה (ההדגשה שלי ד.מ.) הוא בכל זאת
התעשת והצטרף ללחימה. לכן חשבתי שלא צריך לשים עליו אות הקלון. לדעתי גם
לבג"ץ שהוגש נגדו אנחנו בצה"ל צריכים להתנגד. זה לא היה נכון שהוא יעמוד
לדין. כשהתייעצו איתי זה מה שהשבתי. סיבה נוספת לפגישה הייתה שלא רציתי שהוא יזיק
לעצמו. אני שמח שהוא היה אצלי, אפילו אם המעשה שלי עלול להתפרש כדו-משמעי אני שלם
עם עצמי.
די
לדמעות
בפברואר
הוא פרסם איגרת שנייה שעיקריה "לאור המציאות שבה אנחנו חיים אנחנו משלמים
מחיר כבד ביותר על תרבות של החצנת רגשות. הדיבורים על פחד למשל. ההתבטאות 'אני לא
רוצה להיות החלל האחרון בלבנון'. הסטריפטיז הזה נהיה אמנם מודרני, מקבלים עליו
אפילו קרדיט, רק שלצבא כארגון לוחם הוא מזיק. אני מסכים עם 'הגברים בוכים בלילה לא
נשמע קולם' של אבנר גרסי ואפילו עם אביב גפן 'כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח'.
להזיל דמעה בעין תורנית זה בסדר, אבל התייפחות שהופכת למחול זה כבר בעייתי. מבחינת
הקניית ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, חיילים שמתפרקים בהלוויות בעיני זה חמור לא
פחות מחיילים שמתפרקים מול ארטילריה של החיזבאללה. אני אגיד כאן עוד משהו ואני
מתנסח בזהירות. לפעמים מפגני הכאב הפומביים האלה נותנים לחלק מאיתנו פטור מהשתתפות
אמיתית ולאורך שנים באבל המשפחות השכולות".
במארס
הוא פרסם איגרת שלישית, הפעם על גבורתו של סגן דוד גרנית ז"ל שנהרג בקלעת
ג'בור. "היו לי התלבטויות לא פשוטות לפני הפרסום, כי חשבתי שיהיו הורים
שישאלו למה לא עשיתי את זה עם הבן שלהם. כשהוצאתי את הדפים האלה בא אלי אחד
האלופים ואמר לי שבדיוק בשביל העשייה הזאת הוא תמך במועמדות שלי לקצין חינוך ראשי.
הוא רק הוסיף שממש מאותה סיבה יש כאלה שהתנגדו לי. אני לא יודע ממה אני נהנה יותר.
זה לא שאני מאושר מכך שאני מרגיז אנשים, אבל חשוב לי שידעו שלשטרן יש אופי. לקצין
בצה"ל אסור להסתתר. עם עופר שרון, למשל, היו שאמרו לי שלא אני צריך הייתי
להגיב. חיכיתי מספיק זמן שאחרים יעשו את זה. זה לא קרה אז קמתי אני, לא מינו אותי
כדי שישרור שקט".
אותה
גישה הניעה אותו לאסור את השתתפותו של השחקן עומר ברנע בתוכנית הטלוויזיה
"יחסים מסוכנים" עם דנה מודן. "כשאני מאשר לחייל להופיע בטלוויזיה
אני צריך לשאול את עצמי מה המסרים שהוא יעביר. שיחות על היקף חזה ועל איך הם עשו
את זה בפעם הראשונה… הרחובות שלנו אמנם שטופים בחומרים האלה אבל זה לא אומר שאני חייב
לתרום להם. אין כאן שום ניצול לרעה של סמכותי, מתפקידי למנוע את ההשפעה השלילית
שתהיה להופעה על האווירה בתוך היחידה. כשאני מדבר על אקטיוויזם חינוכי לזה בדיוק
אני מתכוון."
כשגיבש
עם מטהו את יעדי חיל החינוך הוא ביקש בתום הדיון להוסיף למסמך סעיף משלו, תחת
הכותרת שעשויה להיתפס כאנכרוניסטית "בוא שיר עברי אל תהיה ביישן".
"שאלו אותי בשביל מה צריך את זה. עניתי שמלבד ההנאה של שירה בחבורה, אם נחבר
את החייל בעזרת המילים ולא רק המנגינות למקומות, לגינות, לפרחים, לריחות, לאהבות,
להיסטוריה ולשווקים, אז גם כלוחם הוא יעשה טוב יותר את המשימות שלו בגבול. בזה אני
משוכנע. בשביל זה לא צריך שירים מיליטריסטיים. יש לנו את 'ארצנו הקטנטונת, ארצנו
ענייה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה', את 'קחי לך תפוחים ותמרים', את 'אין לי ארץ
אחרת', חומר לא חסר".
גם בעידן
של טרנס והמנוני רובאים המנגינה הזאת אינה אבודה לדעתו. כשפיקד על בה"ד 1 הוא
הכניס לחדרים שירונים כספרות חובה. התגובה המסויגת לא עצרה אותו. בשיטת דונם אחר
דונם הוא משוכנע שיכבוש את השממה. "אחרי ששמעתי את אמא של עוזי דיין אומרת על
הדור שלה שהם העזו להגיד לילדים שלהם על מה לחלום אני אסתפק בלומר להם מה לרצות.
הם לא אוהבים את זה? הם יאהבו".
כדי
להעמיק בחקר נפש הנוער הוא ביקש פעם מהנהג שלו שייקח אותו למועדון. כשהגיעו השעה
הייתה מוקדמת מדי, המקום היה שומם שטרן ביקש שכהדגמה יפעילו למענו את מערכת הסאונד
ואת התאורה. בלי בליינים מסביב, הצגת התכלית הייתה חסרת ערך לימודי. שטרן מתחייב
שלא ירפה מהעניין.. "יכול מאוד להיות שאת הסיור הלימודי שלי עדיף לי לעשות
בגואה ולא בצבא צרפת או ארה"ב. אני מאמין שאם אני אטוס לשם אני אשים על הראש
קסקט של החבר'ה, את הכיפה אני אסיר, כמובן שאני אלבש בגדים אזרחיים, העיקר שלא
יזהו אותי, לא מחשש של מה יגידו אלא כדי למנוע את האפשרות שאם מישהו מהצד יראה
בסביבה את קצין חינוך ראשי הוא עלול להסיק מכך בטעות שאהלן וסהלן, זה מותר ושזה
בסדר".
בשבוע
שעבר הוא סייר בדרום לבנון עם מח"ט גולני. שטרן נסע לשם "כדי לקנא פחות
במפקדים שנמצאים שם. כמי שצמח במסלולים אלה קשה לי להיגמל. מאוד נהניתי לשמוע
מהחיילים את הטענה שאין מספיק פעילות ושצריך לעשות הרבה יותר. כלוחמים הם מרגישים
שהם הצליחו, הם משדרים ביטחון. לא לגמרי ברור להם למה צה"ל נסוג. עלינו
המפקדים מוטלת עכשיו אחריות כבדה והיא להסביר להם למה אנחנו יוצאים למרות הסכנות
שבאי הוודאות. זה יהיה קשה הרבה יותר מההסבר שנתנו להם עד לפני תקופה קצרה, למה
אנחנו נשארים שם. קל מאוד לפטור את העניין בכך שזאת החלטת הדרג המדיני, שזאת פקודה
מגבוה. אני מעדיף למעט בסוג כזה של תשובות, כי בעיני נימוק בנוסח 'תשאל את
המפקדים' זה גלגול עיניים. ההסבר שלנו להם חייב להיות עמוק הרבה יותר, הדגש שאני
אתן זה שהנסיגה מעניקה לנו סיכוי למלא את המשימה הצבאית בפחות אבדות. אנחנו עוזבים
כדי לתת צ'אנס לניהול מדיניות באמצעים אחרים".
בהרצאה
שנשא לקראת החג במדרשה בהר גילה מול צוערים שהחלו שבוע של סדרת חינוך ניכר עליו
שזה הקהל שהוא נהנה מאוד להופיע בפניו. המאזינים התמוגגו ממש. "אני יודע
להעביר זמן טוב, אבל זה לא המדד. תמיד אני שואל את עצמי מה מזה הם ייקחו איתם מעבר
למחר או למחרתיים". לשטרן יש כשרון רטורי לא מבוטל. הוא שיבץ קצת יידישקייט
הזכיר את נעמי שמר ואורי צבי גרינברג, וסיפר לחיילים על תאונת אופנוע של מפקד צוות
מבה"ד 1 שהיה בחופשה. "לכאורה תגידו", הוא פנה
לנוכחים, "מה איכפת לנו, זה היה באזרחות, לא בקרב, אני אבל מצפה שכמפקדים
בעתיד כן תחושו אחריות גם לדברים האלה, שתחשבו מה יכולנו לעשות כדי למנוע".
כששאלו אותו איך הוא מתרגם את הנימוס וההליכות לפלוגות רובאיות, הוא השיב להם,
שלשכנע רובאים להסתער זה קשה הרבה יותר. כשצוער חובש כיפה מאלקנה העיר שיש משתמטים
במחנה החילוני, שטרן מיהר להפנות את תשומת לבו שבין שומרי תורה ומצוות המצב חמור
פי כמה.