איך הפך איש אציל נפש ואמיץ לב ל"צנחן שלא
הסתער", ל"פחדן האשם במות חבריו"?
אלישבע
רדלר, הוד השרון, 11.2.00
ב-8.10.99
פורסמה במוסף "הארץ" כתבתו של אביחי בקר "למה לא קמתי",
שסיפרה מה קרה בהיתקלות סיירת הצנחנים בכוחות החיזבאללה בקלעת ג'בור. גיבור הכתבה
הזאת עופר שרון, חשף בה ביוזמתו את רגעי החולשה שלו, כשהיסס במשך שניות אחדות,
ואולי דקות, ליצור מגע עם האויב.
מטרתו
של עופר בחשיפה הזאת, הייתה להביא לידיעת הציבור את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלע,
כחייל ביחידה קרבית מובחרת: הוא נדרש להלחם ולסכן את חייו, כשברור היה לו שהמלחמה
ה"דבילית" הזאת מתקיימת עדיין, רק מפני שלמנהיגים שלנו אין אומץ ותבונה
להפסיק אותה.
כדי
להביא את הדילמה האכזרית שבתוכה היה נתון, חשף עופר את ייסורי המצפון, ואת רגשות
האשם שלו לגבי תפקודו בקרב. הוא שפט את עצמו וקבע ש"לא תפקד",
ש"השתפן". התחקיר הצבאי לא מצא כל דופי בהתנהגותו. אילו בחר לשתוק את מה
שקרה לו, אף אחד לא היה יודע מה קרה שם. אבל עופר שרון בחר לחשוף את עצמו, בתקווה
שהציבור האדיש והפוליטיקאים יעצרו לרגע ויהרהרו בגורלם של החיילים הנהרגים לשוא
בלבנון.
כעבור
כארבע חודשים החליט קצין חינוך ראשי להגיב על הכתבה בפקודת יום למפקדים
בצה"ל. הוא ליקט מתוך הכתבה מידע סלקטיבי, ותוך שימוש מניפולטיבי בה, הציג את
עופר שרון באורח מגוחך ומרושע. נושא הכתבה הוצג כ'בעיתו של חייל שכשל בקרב ועטף את
הכישלון שלו באידיאולוגיה'.
העובדות
לא עניינו במיוחד את הקצח"ר. הוא בחר "לחנך" את החיילים באמצעים לא
חינוכיים, והעדיף להתעלם מהדילמה האמיתית שהעלה עופר שרון באמצעות חשיפתו האמיצה.
הטון הבוטח של הדברים, לעומת זאת, יצר את הרושם שדבריו מתבססים על התחקיר הצבאי
שנערך.
כמה
ימים לאחר פרסום המכתב של הקצח"ר, החליטו עורכי "פוליטיקה" להקדיש
את תוכניתם ללבנון. הנה, כך פתח המנחה, יעקב אחימאיר, את התוכנית: "עופר שרון
היה המקלען, אבל הוא לא הפעיל את המקלע "נגב" שלו בזמן, והשלושה כאמור,
נפלו'. בקלילות נינוחה, ללא כל ביסוס עובדתי, הפכה הקביעה הזאת ל'עובדה מוצקה'.
'אף אחד
מאיתנו לא יודע מה היה שם באמת' קבע מתן וילנאי, אבל בהמשך דבריו הביע בקול בוטח
וסמכותי 'עובדות מוצקות' דוגמת זו שנזכרה.
גם זאב
שיף, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", לא נזקק לעובדות. 'כל עוד שעופר שרון
הביר זאת בפחד אני מבין את זה. אבל ברגע שהוא הלביש את מעשהו באידיאולוגיה, אין לי
אלא להסיק שהוא בגד בחבריו ודמם של בלחסן ולירז זועקים מהאדמה' … אני מסיק את זה
מדבריו שלו עצמו'
'הם
יודעים שאם הם נפגעים, ירוץ מישהו להציל אותם…" אמר עוזי בן יצחק, אלוף במיל,
כדי לחזק את עיצוב דמותו של עופר כמפקיר את חבריו בשדה הקרב.
שניים
ממשתתפי התוכנית ידעו מה קרה שם באמת, אך לא ניתנה להם אפשרות הולמת לבטא את עצמם.
לאביחי בקר, העיתונאי שכתב את הכתבה, לא התאפשר לתאר את העובדות כהוויתן, ורק בסוף
התוכנית הוא זעק את זעקתו הנואשת והקטועה.
לוחם
הסיירת שהופיע בתוכנית, נראה מבוהל ביותר ממה ש"בישלו" החכמים יודעי הכל
האמיצים סביבו, בהסתמך כביכול על דבריו. 'האמת היא שאנשים פה לא מדייקים', הוא אמר
חלושות. 'אני מכיר את הבנאדם, אבל אני לא רוצה להתייחס לבנאדם'.
רוב
משתתפי התוכנית לא קראו את הכתבה של אביחי בקר, שעליה הייתה אמורה התוכנית להסתמך.
אם היו טורחים לקרוא אותה, היו יודעים שאי אפשר להאשים את עופר בהפקרת חבריו: 'כדי
לשאת את דוד הייתי חייב שמישהו יעזור לי, אבל אף אחד לא ניגש', סיפר עופר לאביחי
בקר בכתבה, 'ניגשתי לירון רוזנטל ותוך כדי שהוא מפעיל את הנשק לכיוון הבורחים
צעקתי לו "מה איכפת לך שיברחו, בוא תעזור לי להוציא את דוד". באותו זמן
חשבתי שעוד אפשר להציל אותו, לא תפסתי שהוא כבר מת'.
תוך
דקות ספורות הפך עופר שרון, איש נאצל, אנושי וחכם, שיש לי הכבוד להכירו,
ל"בוגד המפקיר את חבריו", ל"פחדן הראוי שיעמידוהו למשפט", וכל
זאת ללא כל קשר לעובדות. מי צריך עובדות? האשם האלטרנטיבי במות החיילים בלבנון כבר
נמצא, ובמקביל גם אין צורך להתמודד עם השאלה הנוקבת מה אנחנו עושים שם בכלל. בשביל
העם היושב בציון הוא הפך ל"צנחן שלא הסתער".
אני
תוהה האם יימצא צדיק אחד מבין הגנרלים והמלומדים ששפכו את דמו של עופר שרון,
בתוכנית "פוליטיקה", שיהיה לו האומץ גם לבקש ממנו סליחה.