את (דמו
של) אחי (עופר) אני מבקש!
(תגובה
לבחירה של ירון לונדון, לישראלים 2000 - עופר שרון, ידיעות אחרונות המוסף לחג,
9.5.00)
בוימל עתליה
ומשה, יובלים, 9.5.00
מערכים
הערכים של לונדון לוקה בחוסר עקיבות. בהופעותיו הפומביות הוא מבטא השקפה
סוציאל-דמוקרטית-הומניסטית-אינדיבידואליסטית קיצונית. במאמר שכתב נגד עופר שרון,
באה לידי ביטוי השקפה פשיסטית-קולקטיביסטית-אנטי-הומנית מובהקת. לפי השקפה זו בן
העשרים מחויב למסור את נפשו על מטרות הקולקטיב, ולבן העשרים אין אפילו הזכות למחות
באופן פומבי נגד התפקיד שהוטל עליו. אם הוא לא ממלא את חובתו, יחשב למי
"שעושה לנפשו ולמאהל שבטו" - לאגואיסט.
כנראה
שהאידיאלים המושרשים, שמקרה שרון מבטא לדעת לונדון את הסטייה מהם, הם האידיאל של
הבן ואידיאל של אמו, כפי שהגדירה אותם החברה הישראלית.
הבן
האידיאלי: עלם חמודות, יפה בלורית ותואר, אוהב את ארץ ישראל (רצוי השלמה) ואף נכון
לכרות עמה ברית דמים, תלמיד מצטיין (רצוי בוגר ישיבת הסדר), מוזיקאי מוכשר, אהוב
הבנות (אם כי טרם אהב אישה), ביישן אך גם בעל חוש הומור, מתגייס לחי"ר (רצוי
לצנחנים ורצוי ליחידה מובחרת) מסיים קורס קצינים, חוזר לסיירת, חותר למגע עם
האויב, לא פוחד מהמוות, דבק בדרכו הצודקת, ומגיע לסופה בגיל עשרים.
האם
האידיאלי: היא האם של אותו לוחם. בגלל שהיא מכבדת את רצונו החופשי היא מגבה את
המסלול שבו בחר. מסתירה ממנו את דאגתה ואת לילותיה הלבנים כדי לא לפגוע במורל
הלחימה שלו. למרות שהיא מאמינה בשם שיגן עליו, עוד בעודו בחייו היא כבר מתחילה
להתאבל עליו ומכינה את הלוויתו. לאחר מותו (בגיל עשרים) היא מתנחמת בבנין ציון
ובכך שמת מתי וכפי שרצה. מאחר ובנה המת צופה בה מבין העננים, היא ממשיכה את חיה
כרגיל, ואפילו בחיוניות יתרה, כי זה מה שהוא מצפה ממנה. מאחיו לא תמנע ללכת במסלול
דומה.
עופר
שרון הוא סטייה מאידיאל הבן: השקפת עולמו והרקע החינוכי שלו שונים, (וכנראה בגלל
זה) הוא פחד מהמוות, הודה בפחד, ורק במזל לא סיים את חייו בטרם עת בצורה אלימה
בשדה הקרב.
אמו,
ברוריה שרון היא סטייה מאידיאל האם: יש לה מצפון אימהי, ומצפונה הורה לה להגן על
בנה מפני מוות אלים בטרם הקים משפחה. לכן דרשה עם אמהות נוספות ללוחמים סדירים,
שלא יסכנו את בניהם בדרום לבנון, בשל גילם הצעיר.
בגלל
החשש שאם ירבו כמותם (ובגלל שאין במדינה הזו גברים מעל עשרים ואחת!) לא
יהיה מי שיגן עליהם (ואלה כנראה המסקנות המפחידות שלונדון מסיק ממקרה שרון),
מוציאים לונדון והחברה הישראלית את הבן ואמו מחוץ לגבולות הקולקטיב.
אם זה
הקולקטיב, ואלה גבולותיו, אנחנו מצטרפים אל בני משפחת שרון, אל מחוץ לגדר.