קצין חינוך ראשי נגד הצנחן שלא הסתער

עמוס הראל, "הארץ", 27.1.00

דף ההסברה למפקד, ששלח בשבוע שעבר קצין חינוך ראשי, תת-אלוף אלעזר שטרן, לקציני צה"ל, פתח מחדש פצעים שכבר החלו להגליד בצבא. שטרן, קצין שמעולם לא היסס לזנק לוויכוח ערכי-מוסרי ברגע שזיהה אותו, בחר להקדיש את הדף הראשון מתוך סדרה שהוא מתכנן להוציא בזמן הקרוב, לפרשת ההיתקלות בקלעת ג'בור.

במארב החיזבאללה, ב-23 בפברואר אשתקד בדרום לבנון, נהרגו שלושה קצינים: מפקד סיירת הצנחנים רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הצוות סגן דוד גרנית, וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הסיירת, בכוח גדול יחסית, יצאה למבצע מחוץ לאזור הביטחון. בתוך נקיק של נחל נתקלו חיילי החוד בחוליית חיזבאללה. בלחסן וטיטו נהרגו בתוך זמן קצר. דוד גרנית, שהסתער כדי לחלצם, נהרג בהמשך אותו הקרב.

את הפרשה, שהסעירה את חטיבת הצנחנים, חשף אביחי בקר כעבור כמה חודשים ב"הארץ". עופר שרון, מאשדות-יעקב, לוחם מצטיין בסיירת, שהיה מקלען בליל ההיתקלות, סיפר לבקר על מה שאירע: "מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע. דוד גרנית, ששכב מאחורי, קם מהמחסה צעק 'איתן, איתן' וזינק לתוך הנקיק, ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז החל לקרוא לי: 'עופר, בוא למטה'".

אבל שרון נשאר במקומו. "לא העזתי לרדת", סיפר. "ידעתי שמי שיירד למטה לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". הקצין גרנית, תושב ההתנחלות עפרה, ופקודו הקיבוצניק שרון, היו מיודדים, למרות חילוקי דעות אידיאולוגיים.

אמו של שרון היא אחת ממייסדות ארגון "ארבע אמהות", הקורא לנסיגה מיידית מלבנון. שרון נימק את הימנעותו מלגשת לעזרת מפקדיו בתחושת פחד, אך גם בהסבר אידיאולוגי. לא האמנתי במלחמה שלנו בלבנון, אמר. את הקרב למטה בנקיק תיאר כ"תופת...ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת".

בדף, שחולק לכל מפקדי צה"ל מדרג מ"פ ומעלה, כותב שטרן כי גם הוא, כשקרא את הדברים, נזכר בשיר, "אבל אני חשבתי על האנשים מגבעת התחמושת. נזכרתי במקלען אחר, איתן נווה". בשיר מתאר המפקד כיצד שלח את "איתן, שלא היסס לרגע", לחם ונהרג.

"למה הוא (עופר שרון) לא קם?" שואל תא"ל שטרן ומשיב: שילוב של פחד ואידיאולוגיה. "בסופו של דבר, כל אחד פוחד. אבל מול הפחד בדרך כלל יש כוחות אחרים שדוחפים אותך קדימה... אמא אדמה - גם אם היא לא שלו אלא לבנונית, משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה".

שטרן קורא למפקדים לקיים שיחות עם חייליהם בעניין. צריך להתווכח בצבא, כתב, אבל אסור לערב בין השקפת עולם פרטית לבין העובדה שצריך לבצע כל פקודה שניתנת, אלא אם היא בלתי חוקית בעליל. "אחרת, אין צבא. יש רק מיליציות". שרון, אגב, מופיע בדף בשם בדוי, "משה", "כדי למנוע פגיעה בכבוד האדם".

שטרן אמר אתמול ל"קול ישראל", כי "היו לנו די פחדנים גם בעבר. אבל כשפחדנות מעורבת באידיאולוגיה, זו בעיה אמיתית וצריך להפעיל את מעצור החירום. זה מה שעשיתי".

עופר שרון אמר אתמול כי מצפונו ממשיך לייסר אותו על מה שאירע בוואדי. "לא יצאתי לפעולה כדי להסתתר מאחורי מחסה", הוסיף. "אני יודע שחיילים צריכים לקיים פקודות ולעשות מה שאומרים להם. אני מבין את מה שהקח"ר כותב, אבל מדוע שטרן אינו שואל בדף שלו לשם מה נשלחנו לשם, למה נהרגו שלושה קצינים?"

ההיתקלות שבה נהרגו הקצינים בלחסן, גרנית וטיטו, פתחה את אחד השבועות הקשים של צה"ל בלבנון. כעבור ימים אחדים נהרגו תא"ל ארז גרשטיין, עיתונאי ושני חיילים, בפיצוץ מטען חבלה ליד חצבאיה. מאז, עשה צה"ל שינויים דרסטיים באופן הפעילות שלו בלבנון. אחד מהם היה צמצום ניכר של פעילות כוחות החי"ר. מבצעים בהיקף נרחב מחוץ לאזור הביטחון, כמו זה שאליו יצאה הסיירת, נפסקו כמעט לחלוטין.

בצה"ל אומרים שהסיבה לכך טאקטית, לא ערכית. המבצעים הללו סיכנו חיילים רבים, והאפשרות לפגוע באמצעותם באנשי חיזבאללה עמדה לעתים בספק. אבל הדברים של עופר שרון אתמול מצביעים גם על עובדה אחרת: רק חיילים מעטים, אמנם, שואלים את עצמם כמו שרון מדוע "למות במלחמה דבילית", אבל הוויכוח הציבורי בישראל, על נחיצות השהייה בלבנון, חייב גם את הצבא לפעול בצורה שתבטיח הורדה למינימום של שיעור האבידות, בשנה שלפני הנסיגה.