נשאר בלבנון

בסיירת צנחנים, יצא עם כוח מובחר בפיקודו של רב סרן איתן בלחסן למבצע בעומק לבנון

זה היה אחד הקרבות הקשים בימים שצה"ל התבוסס בבוץ הלבנוני. מפקד סיירת צנחנים, רב סרן איתן בלחסן, ושני קצינים, סגן דוד גרנית וסגן לירז טיטו, נהרגו במהלך מבצע של היחידה בעומק רצועת הביטחון בסוף פברואר 99'. דמותו של איתן, המפקד הנערץ, שצולם רק שבוע קודם לכן עם לוחמיו, נחקקה בזיכרון. קובי שחר, אז בן 21, חובש הכוח שטיפל בפצועים ובהרוגים, לא ישכח לעולם את הקרב ששינה את חייו.

כשעלה למסוק החילוץ הוא התחיל לעכל את מראות הקרב. "פתאום הכל נהיה מציאותי", הוא שחזר השבוע. "המסוק היה מואר והתמונות קשות. ראיתי את תוצאות הקרב. ערימה של גופות בצד של המסוק. פתאום חטפתי את המכה הראשונה, את הבום הזה של מה שקרה. אני זוכר שבמטוס היה רופא מיחידת החילוץ 669, איש מבוגר, שראה את הפנים המבוהלות שלי, ליטף אותי כמו ילד ואמר לי 'תנוח, תנוח'. הרגשתי שאני ילד קטן שהציפור הגדולה מהברזל באה לקחת אותו".

קובי שחר, חובש קובי שחר. צילום: דודו גרינשפן

מהשלב הזה החלה המלחמה הפרטית של קובי. היום, ארבע שנים אחרי, מראות הקרב לא מרפים ממנו. "אני חש את זה כרגע", הוא אומר ותופס את ראשו בין שני ידיו. "אני מדבר לפי תמונות שרצות לי בראש. אני זוכר את הבעו ת הפנים של ילדים בני 19 ו-20, קצינים מבוהלים שפתאום זה קורה להם, אתה נמצא בסיטואציה הזאת שכביכול התכוננת אליה כל השירות, ומה שאתה מרגיש זה שאתה לא רוצה להיות שם".

אלוהים שומע

מאז הקרב, השתנתה שגרת החיים של קובי. הוא העדיף להתבודד, והפך למופנם. החברים ראו את השינוי, אך לא יכלו להגיש עזרה. עזרה מקצועית מהצבא לא הגיעה. קצינת הנפגעים של הצנחנים אפילו לא הרימה טלפון. "כאילו נשארתי לבד בשטח, ולא משנה אם אני פה פיזית, אף אחד לא דאג ואף אחד לא דואג. אנשים שנתנו את הנשמה שלהם ביחידות הכי מובחרות, חוזרים הביתה ואין אף אחד שיחבק אותם ויטפל בפצעים הנפשיים שלהם. ודווקא לנו קשה לבוא בדרישה, כי נלחמנו בשביל המדינה הזאת". היום הוא סובל מהתקפי חרדה, מתקשה להירדם, מסתגר. כל שטות מקפיצה אותו. יש לו בעיה עם אזור הצפון והוא נמנע מלהגיע לשם. "הנוף הזה, המיוער, המסולע, מזכיר לי את לבנון, הבולדרים הדומים, האבנים", הוא אומר.

בעקבות ההידרדרות במצבו החליט קובי לפני כמה חודשים לבקש מהצבא שיכיר בו כהלום קרב, אך משרד הביטחון מתמהמה. "כדי שלא יחזרו הריטואלים הטראגיים של הלומי קרב ממלחמת יום כיפור לאחר עשרות שנים, הגיע הזמן שמשרד הביטחון יכיר גם באנשים כמו שחר כהלומי קרב לצמיתות", אומר עו"ד אבינו ביבר, המטפל בעניינו, כמו במקרים רבים אחרים של נפגעי הלם קרב.

בשנתיים האחרונות התגורר קובי בגבעתיים. הוא ניסה לחזור לשגרת חיים רגילה, למצוא עבודה, וחשב להתחיל ללמוד כמו מרבית חבריו. הוא לא הצליח. לפני כחודשיים הוא חזר לבית הוריו, מירה וישראל, בערד. בכל פינה בחדר ניכרים הזכרונות. מעל מיטתו תמונות של שלושת חבריו שנהרגו בקרב, על המדף עומד קלסר עמוס בגזרי עיתונים ותמונות של חבריו מהאירוע. הוא אוסף כמעט באופן אובססיבי כל פריט הקשור לקרב. "באיזשהו מובן", הוא מסביר, "הרגשתי שאני לא רוצה לשכוח, כי אם אני אשכח, זה יהיה בגידה. היום אני יודע שזה לא הולך לשום מקום, שזה פה".

קובי מסיע אותנו למקום שאליו הוא מעדיף לברוח כשהוא רוצה להיות רק עם עצמו ולחשוב, כפר הנוקדים. חשוב לו להראות לנו את הנוף שבו הוא גדל, המדבר, כך אולי נוכל להבין טוב יותר את נבכי נפשו. הכפר נמצא במרחק של כרבע שעה נסיעה מערד והוקם על ידי חברו מהסיירת, דניאל רודד, ואביו. מדובר בנווה מדבר ירוק שבו הוקמו בקתות עץ ואוהלים בדוויים, באופק רואים את הר הקנאים. בהר הזה מסיימת הסיירת את המסלול המסכם. קובי נזכר איך הוא הגיע לשם אחרי מסלול של 140 קילומטר עם מטען של 56 קילו על הגב ו"ההר היה מכוסה בכומתות אדומות". קובי מצביע לעבר פנייה היוצאת מהכביש הראשי במעלה אחד ההרים. "כאן", הוא אומר, "אפשר לקחת את הרכב פנימה ולצעוק כמה שאתה רוצה, רק אלוהים שומע".

גרשטיין מתחקר

אנחנו יורדים מהרכב לשטח סלעי. קובי, בחור צנום וגבוה, מוביל בצעדים בטוחים לתוך הכפר. ואז, מסביב לאח הבוערת מתחת לאחת הסככות, הוא מגולל את סיפור הקרב.

מירה וישראל שחר הביאו לביתם את קובי כשהיה בן חודש. הם התגוררו אז בימית. לאחר פינוי סיני לבני המשפחה היה ברור שהם נשארים בדרום, בנוף המדברי, והם עבר לערד. שנה לפני הגיוס, במהלך משחק ליגה של בתי ספר תיכונים, הציע לו מגלה כשרונות של מכבי תל-אביב לפתוח בקריירת כדורסל. קובי סירב. הוא רצה להתגייס ליחידה קרבית מובחרת. את גיבוש הסיירות המפרך עבר בהצלחה וגויס לשלדג, היחידה המובחרת של חיל האוויר. שלושה חודשים אחרי תחילת המסלול, במהלך אחד האימונים, נפצע קובי קשה בברך. לאחר כמה חודשי החלמה בבית הבראה הביע את רצונו לחזור לשירות. אולם שם משום מה לא חיכו לו. "כל מי שהיה כהה עור בצוות קיבל יחס מחפיר", מתנסח קובי בזהירות. "בסופו של דבר כל החבר'ה הכהים נודו מהיחידה".

קובי לא ויתר על חלום היחידה המובחרת והצטרף לסיירת צנחנים, על אף שהדבר דרש ממנו להצטרף לצוות צעיר ממנו ולהתחיל את הטירונות מחדש. הוא נכנס לעניינים די מהר, למרות הקושי, והפך לאחד המנהיגים בצוות. ההכשרה בסיירת ארכה שנה ועשרה חודשים. מסלול שלדבריו, "מביא את האדם לגבול הסיבולת שלו", לקראת סיומו מתחילים הצוותים לבצע פעילות מבצעית המהווה אימון לקראת מבצעים גדולים. בשעת מלחמה אמורה סיירת צנחנים לצנוח בשטח אויב ולכוון את גדודי החטיבה לתוך עומק השטח על ידי תצפיות עומק והעברת מודיעין על האויב.

חודשים אחדים לאחר סיום המסלול קיבלה היחידה מבצע בעומק רצועת הביטחון בלבנון שכלל "חציית קו אדום". מדובר בקו הנמצא במרחק מגבול רצועת הביטחון וחוצות אותו רק יחידות מובחרות לצורך מבצעים מורכבים. מטרת המבצע של הסיירת היתה להקדים כוח של מחבלי חיזבאללה שהתכוון להתקיף את אחד ממוצבי צה"ל באזור קלעת-ג'אבור, צפונית למרג'-עיון.

המשימה הוטלה על פלגת הלוחמים הוותיקים של הסיירת, שאליה צורפו שישה לוחמים צעירים, ביניהם קובי. הכוח של היחידה מנה כ-20 לוחמים, שאליהם התלוו שני קציני הנדסה שתפקידם היה להטמין מטענים בשלושה ערוצים מרכזיים, צוות רפואי שכלל רופא ושלושה חובשים וקצין שיתוף ארטילריה, שמכוון את התותחים במקרה של היתקלות. במשך כשבוע תרגל הכוח מודלים לקראת המבצע. מאחר שדובר במבצע מורכב תוחקר הכוח על ידי אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, ומפקד יק"ל דאז, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג כשבוע לאחר הקרב בפיצוץ מטען חבלה על רכבו.

איתן מאוכזב

ב-22 בפברואר 99', יום המבצע, ערך הכוח הכנות סופיות בנקודת התארגנות בצפון. הלוחמים בדקו את הציוד, ביצעו איפוסים לנשק, וקיימו תחקירים קצרים. "היתה לי תחושה לא טובה לפני המבצע", משחזר קובי. "לא ידעתי מה לעשות איתה. זו היתה פעם ראשונה שמשהו בתוכי אמר לי, 'קובי, תעצור את המבצע הזה בכל דרך שאתה יכול'".

כשקובי משחזר את האירועים ביום ההוא המילים שלו מדודות ושקולות. הוא מדבר בשקט, סגנון דיבורו בהיר וברור. הוא נוטל פיסת עץ מהחול ומתחיל לתאר באמצעות סימונים על החול את תוואי הדרך שבה היה אמור הכוח לנוע. "זה המוצב שהם אמורים להתקיף", הוא מסמן איקס על החול. מעבר למוצב הוא מסמן שני קווים נוספים, הגבול של רצועת דרום לבנון וגבול נוסף שהוא "הקו האדום". "מעבר לקו האדום נמצא הכוח של המחבלים ואליו היינו אמורים להגיע. ידענו שהמחבלים אמורים לתקוף את המוצב. ההיגיון שלי אמר שאנחנו לא צריכים להיות ניידים אלא נייחים. כשאתה עומד בשקט, קל לך להפתיע אותם. ולא כשאתה הולך בשטח ועושה הרבה רעש. אבל אם יש הזדמנות ליחידה לעבור קו אדום כדי שיגידו, 'וואו, סיירת צנחנים עשתה מבצע של קו אדום', האגו היחידתי אומר, 'אנחנו לוקחים את המבצע הזה', ובמקום להתמקם קרוב למוצב שלנו עברנו קו אדום. למה? אין סיבה. וזה קורה בכל היחידות", הוא מסביר.

"התחלתי להעלות את ההסתייגות שלי מהמבצע בפני הלוחמים האחרים, בחדר שהיינו בו. המפקד שלי נכנס ושאל: 'קובי, מה הסיפור?'. אמרתי לו: 'אתה יודע שבשום מבצע לא היתה לי שום הערה אבל אני מרגיש שהמבצע הזה מיותר'. ניסיתי להעביר לו את ההרגשה. כשהוא ראה שאני נעול על העניין הטונים בשיחה עלו. המפקד שלי הלך לדוד גרנית, מפקד צוות ביחידה, ואמר לו שאני לא רוצה לצאת למבצע. גרנית בא לדבר איתי. הוא שאל אותי: 'קובי, אתה לא רוצה לצאת למבצע?'. הסברתי שזה לא שאני לא רוצה, אבל יש לי תחושה רעה שאומרת לי 'אל תצא'.

"פתאום כולם שמעו כאילו אני עושה בעיות. מגרנית זה עבר לבלחסן, מפקד הסיירת. איתן לא דיבר. כשהוא בדק את הציוד שלי הוא הסתכל עלי במבט מאוכזב שאני לא אשכח אותו, כאילו, 'ממך לא ציפיתי'. הוא שאל אותי: 'הכל מוכן?', ואני השבתי 'כן'. הוא היה ממש מאוכזב ממני. עליתי לאוטובוס, שם פגשתי את לירז טיטו, קצין הנדסה שהתלווה לכוח. חבר שלו הגיע לשטח עם עוגה ועשינו לו יום הולדת. מה שאני אמרתי לו היה: 'שמע לירז, זה המבצע הראשון שלך עם היחידה והיום זה יום ההולדת שלך, ונראה לי שזה כתבה יותר מדי טובה לעיתון, אז תשמור על עצמך'. זה היה המגע שלי באותו יום עם שלושת ההרוגים. עם כל אחד מהם היתה לי סיטואציה חריגה. עם התחושה הזאת יצאתי למבצע. במקום מסוים הרגשתי שהייתי הכבשה השחורה במבצע הזה.

"הגענו למוצב בגזרה המזרחית בדרום לבנון שממנו יצאנו למבצע. במוצב אף אחד לא ידע שמדובר בסיירת, כדי שהצד"לניקים לא ידברו. אחרי שעתיים יצאנו", ממשיך קובי. בתחקיר שנערך לאחר המבצע על ידי ראש אמ"ן לא נפסלה האפשרות כי הכוח נחשף במהלך תנועתו אל היעד, דבר שאיפשר ללוחמי החיזבאללה להפתיע את הלוחמים.

לירז נפגע

ליל המבצע היה קר ומושלג במיוחד. "איתן הלך בראש הכוח", משחזר קובי. "היה מאוד קר. היו כתמים לבנים של שלג בשטח. במהלך ההליכה על הציר זיהיתי הבזק קטן של אש, כאילו מישהו הדליק מצת ממרחק. העברתי את ההודעה לכוח קדימה. הצוות עצר. התצפיתן, שהלך מלפנים, טען שגם הוא זיהה הבזק כזה. בשבילי זה היה עוד קיסם למדורה, שמשהו לא טוב קורה. קפאנו, תרתי משמע, במשך חצי שעה. את הכוח ליווה מזל"ט שתצפת על השטח עם אמצעים מיוחדים. לאחר חצי שעה קיבלנו הודעה שמדובר במספר חזירי בר. החלטנו שממשיכים. המשכנו לכיוון נקודת ההיערכות, שבה היינו אמורים להתפצל לשלוש עמדות, המרוחקות זו מזו כמה מאות מטרים, ובהן להמתין למחבלים.

"התחיל נוהל פתיחת עמדה במטרה לבדוק אם היא כשירה לביצוע המשימה, כדי לוודא שלא הונחו מטענים או שמחבלים מסתתרים. במשך הבדיקה אנחנו ישבנו עם התיקים בשטח. היתה מין הקלה מסוימת. סוף-סוף לא הולכים עם המשקל הכבד ולא חשופים. ישבנו משהו כמו חמש דקות בשקט מקפיא. את השקט הזה חתכו פתאום צרורות מאוד עמוקים מאותו אזור שהחוד הלך לבדוק בו את העמדה. באותו רגע עברה בי צמרמורת, הרגשתי כאילו הייתי מוכן לזה כל רגע. זה היה מאוד מפתיע אבל התחושה שלי היתה של התעשתות מהירה. הייתי משוכנע שנתקלנו במחבלים. עצם זה שהיו צרורות העידה כי לא החבר'ה שלנו יורים, כי אנחנו לא יורים בצרורות והמחבלים כן.

"כולם קפאו. היינו בהלם. פשוט ישבנו ושמענו צרורות. אחרי כמה רגעים אני זוכר שרצנו 50 מטר בין הסלעים, בחושך, הנשימה כבדה, עם אמצעי ראיית לילה שמזמן היו מלאים באדים בגלל הזעת היתר שלך וגם הם כבר לא יעילים. ואתה מרגיש חום-קור, חום-קור, משהו מטורף, פחד, אתה לא רואה כלום, אתה לא יודע אם יירו עליך, אם מישהו נפגע. אנחנו, הלוחמים, שכביכול הכל היה בידינו, פתאום הופכים להיות מאוד קטנים בשטח. מה שראיתי כשהגעתי זה את החבר'ה שלנו, שהתמקמו מאחורי הסלעים, וביצעו ירי לכל הכיוונים. היה מצב של לחץ, ירו וירו הרבה.

"אני זוכר שאחרי עוד מספר דקות מופעל מצד שמאל שלי נפץ קטן. אני והלוחם שלידי הסתובבנו לכיוון אינסטינקטיבית. אחד הלוחמים צעק: 'מי זרק רימון?'. אף אחד לא ענה, וזה עניין של שניות. צעקנו: 'רימון, רימון'. הרימון התפוצץ ממש לידנו. צפצופים באוזניים וחושך. עכשיו לא רק שאתה לא רואה, אתה גם לא שומע כלום. וככה, עוד רימון ועוד רימון, בסך הכל חמישה-שישה רימונים. מה שאומר שבגזרה שלנו, הקיצונית משמאל, גם היה מחבל, והוא בכלל לא מוזכר בתחקיר. אני לא ראיתי את המחבלים כל האירוע ואני לא יודע אם מישהו ראה אותם. בתחקיר נכתב שהם הסתתרו מאחורי מדרגת סלע ואת כל הירי והרימונים הם ביצעו מעל. כנראה שלפני המבצע לא קראו נכון את תוואי הדרך. אני הייתי בבית חולים ולא תוחקרתי בשום צורה מקצועית כלשהי.

"הרימון האחרון נחת ממש ליד הרגליים. אני וקצין הטרור שעמד לידי נפצענו. הרגשתי חבטה ברגל. כשקלטתי שכל המכנס בצד השמאלי רטוב הבנתי שנפצעתי. שנינו חילצנו לאחור. חבשתי את עצמי, שמתי לעצמי חוסם עורקים על הרגל. הכוח של בועז, שאייש את העמדה הראשונה, והיה רחוק יותר, זיהה אותי. כשהייתי לבד מאחורה, לרגע חשבתי שהם יירו עלי.

"הוגנבה שמועה שאיתן ולירז נפגעו וניסו לחלץ אותם משם. גרנית, שהלך לחלץ את איתן בין הסלעים, נהרג. אחד הלוחמים, ל', שהלך לחלץ את איתן והצליח, נפצע בידו. מהשלב הזה נשארו מספר לוחמים על הגבעה השולטת שם והמשיכו לנהל קרב מול המחבלים. אז התחילו גם לנחות פצמ"רים בשטח. התחלנו לחלץ פצועים. כל פצוע שהגיע עבר דרכי. אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב שאני צריך לבדוק בן אדם ולהגיד אם הוא מת או להגיד שאין סיכוי. אני הייתי צריך לבדוק עם פנס את העיניים של החברים שלי. הפציעות של כל ההרוגים היו מאוד קשות ולא היתה שום דרך להציל אותם. לא ייחסתי לעצמי שום חשיבות. פתאום התפקיד הזה שנקרא 'חובש' ניתק אותי מכל הפחדים. מאותו הרגע הרגשתי שאני הבוס. היה לי מין רמבואיזם כזה, פתאום אין דרגות ואין היררכיה, הכל יוצא בטבעיות, הכל אמיתי, אין מקום לבלוף. מהשלב הזה הרגשתי חוזק להנהיג, לקחת אחריות.

"ואז הגיע מסוק חילוץ. קיבלנו הוראה לפנות את כל ההרוגים והפצועים. אני המשכתי בטיפול. אמרתי לאחד המפקדים שאני לא צריך להתפנות. כשחבשתי את אחד הפצועים הרגשתי סחרחורת. נפלתי מאיבוד דם. אחד החובשים קלט את זה ואמר: 'קובי, אתה לא נשאר פה'. התעקשתי, אבל למען האמת, הייתי שמח לעוף משם. פינו אותי במסוק ושם הרמבואיזם התפוגג. פתאום הכל נהיה מציאותי. המסוק בפנים היה מואר והתמונות היו קשות. ראיתי את תוצאות הקרב. פתאום כשאתה מבין שאתה בסדר, שאתה חי, אתה מבין גם מה לא בסדר. מהשלב הזה החלה המלחמה שלי. לא בקרב. שם נלחמתי כדי להגן על החיים שלי".

שחר הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. שם התחיל להרגיש שהצבא מזניח אותו. "אני רואה שמטפלים בי ודואגים לי אבל אף אחד מקצועי מהצבא לא דואג באמת לשלומי. אנשים שאמורים לטפל בצבא בנפש של הלוחמים, אף אחד לא בא אלי. קצינת הנפגעים של הצנחנים לא היתה איתי בקשר. הייתי לבד. לא היתה לי כל החברותא של הלוחמים שחזרו יחד ליחידה. אנחנו הפצועים היינו מנותקים בהתמודדות האישית שלנו מול ההורים שבאים לבקר. והם רוצים שתחייך ואתה מחייך וחברים שבאים אליך ושואלים, 'מה קורה', ואתה אומר 'אחלה', אבל אתה לא יכול בעצם להסביר. בעצם אין אף אחד שיכול להזדהות איתך חוץ מהחבר'ה האחרים, הפצועים. במסוק כבר היה לי ברור שנפגעתי קשה רגשית. הבנתי שיש לי צלקת בנפש".

הבריחה לתאילנד

בגיל 21 השתחרר קובי מהצבא ויצא לטיול במזרח. בתמונות הראשונות שהגיעו מהמזרח ההורים כבר הרגישו שמשהו לא בסדר. "ראינו על הפנים שלו שמשהו לא בסדר", אומרת אמו, מירה. "העיניים שלו היו כבויות. ראינו שאין חיוך על הפנים". בדיעבד מסביר קובי כי הבין שהניסיון לברוח לחו"ל הוא לא הדרך להתמודד עם הקרב. "בתאילנד, ברגע שהחלו זיקוקי הדינור של המילניום, הנפצים, המון האדם, הם החזירו אותי לשדה הקרב. הסתגרתי שם בחדר. התחלתי להבין שבריחה זה לא הדרך. כשחזרתי מהטיול ידעתי שאני זקוק לעזרה. הרגשתי שהשתניתי בזווית מאוד חדה. פתאום הבנתי שהעסק הזה השפיע עלי, ובגדול".

יום למחרת הנחיתה פנו הוריו של קובי לקצינת הנפגעים של חיל הרפואה. קובי הופנה על ידיה לפסיכיאטר של אגף השיקום במשרד הבטחון, ד"ר גדעון שובל. כבר בפגישה הראשונה הובחן אצלו מצב פוסט טראומטי והומלץ על המשך טיפול אצל פסיכיאטרית מטעם משרד הביטחון. קצינת הנפגעים סייעה לו בפתיחת תיק להכרה בו כהלום קרב. מאז מנהל קובי מאבק בלתי פוסק מול המשרד על מנת שיוכר כנכה צה"ל. בוועדה הרפואית הראשונה בשנה שעברה נפסקו לו 30 אחוזי נכות זמניים בגין הפציעה הנפשית.

בחודש מארס הגיש עו"ד אבינו ביבר ערעור על ההכרה בזמניות הנכות. בערעור דרש הפרקליט כי קובי יוכר כהלום קרב בשיעור של 50 אחוזי נכות לצמיתות. הבקשה התבססה על חוות הדעת של הפסיכיאטרית שאליה נשלח קובי מטעם משרד הביטחון, הקובעת כי "קובי סובל מתסמונת פוסט טראומטית בעוצמה חמורה, מראות הקרב וסיוטי הלילה הם מנת חלקו היומיומית, הוא סובל מבידוד חברתי, דכדוך, חרדות והתקפי אימה".

"גם הלוחמים ממלחמת יום כיפור עברו תלאות, זכו בנכויות זמניות, וההנחה של משרד הביטחון היתה כי מצבם השתפר", אומר עו"ד ביבר. "על פי חוות הדעת, מצבו של קובי הוא מצב פוסט טראומטי בלתי הפיך".

"להלום קרב יש קושי להתמודד מול העולם", מסכם קובי. "בקרב אתה נחשף לרמת רגישות שאנשים לא מסוגלים לעכל. אתה רואה את המוות מול העיניים ואתה משתנה. אני מהפחד העצום פתאום קיבלתי כוח, לקחתי את הפיקוד, הפכתי להיות הכי שקול, הכי חד, הכי קר רוח, קשה להסביר לאנשים כמה החוויה הזאת מול המוות משנה את החיים".

nava

קו פרשת המים

האבידות שספג צה"ל בפברואר 99' סימנו את תחילת הסוף של השהות בלבנון.

בדיעבד, אפשר לראות את השבוע השחור של צה"ל בסוף פברואר 99' כקו פרשת המים, שאחריו החלה הספירה לאחור לקראת נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון.

תחילה היה הקרב הקשה של סיירת הצנחנים שבו נהרגו מפקד היחידה רס"ן איתן בלחסן ז"ל ושני קצינים נוספים. מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, הסביר אחרי האסון כי צה"ל ימשיך בפעולותיו. אחרי שבוע, בפיגוע קשה של החיזבאללה, נהרגו תא"ל גרשטיין ז"ל, אנשי החפ"ק שלו וכתב קול ישראל אילן רועה ז"ל. רצף האסונות הוביל לתובנה, שאין לצה"ל מה לחפש עוד ברצועת הביטחון. על הרקע הזה הכריז אהוד ברק, במסגרת מערכת הבחירות שהתנהלה אז, כי יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מיום בחירתו.

בעיניים של היום, המבצע שאליו נשלחו לוחמי סיירת הצנחנים שנוי במחלוקת. המטרה היתה להפתיע את החיזבאללה מעבר לקו רצועת הביטחון, אבל הסיכון הכרוך בכך היה, כנראה, גדול מדי. אחרי הקרב נערכו תחקירים שנועדו לברר איך דווקא כוח העילית הצה"לית, שהיה אמור להיות בעמדת הפתעה, לא הצליח להכריע חוליה של החיזבאללה וספג אבידות קשות. במהלך התחקירים עלו שאלות נוקבות, בין היתר לגבי אחד הלוחמים, שהצהיר שסירב להסתער עם חבריו כי היו לו סימני שאלה לגבי עצם הפעולה.

בראייה לאחור, העיסוק בתקלות שהתרחשו בעומק לבנון הוא חסר תוחלת. כל קרב מועד לתקלות והחוכמה היא לדעת לנצל גם את הטעויות של האויב. גם מבחינת הלוחמים ששבו מן הקרב אין בכך תועלת. כל אחד מהם ממילא יישא עימו כל חייו את הלילה הנורא ההוא. כמו מאות לוחמים נוספים שנושאים בגופם ובנפשם את צלקות הבוץ הלבנוני, כמו החיילים שמשרתים היום בשטחים, כמו כל מי שחוו את אימי הקרב, המוות והאובדן.

עמיר רפפורט

טרם התקבלה החלטה

* דוברת משרד הביטחון, רחל נידק-אשכנזי: "ליעקב שחר נקבעה דרגת נכות של 31 אחוז (30 אחוז בגין פוסט טראומה ו-1 אחוז בגין צלקות).

"הוועדה הרפואית שקבעה את דרגת נכותו התרשמה שמצבו הרפואי זמני ולכן לא קבעה את דרגת נכותו לצמיתות. כמו כן הגדירה כי מדובר בחבלה פוסט טראומטית בדרגה קלה עד בינונית.

"קובי הגיש ערעור על קביעה זו ובעקבותיו הוחלט להעבירו לבדיקה במרכז הערכה בתל השומר.

ערעורו לא הסתמך על חוות דעת רפואית של פסיכיאטר מטעם משרד הביטחון ובשלב זה טרם התקבלה החלטה סופית. עד להכרעה סופית, מקבל קובי את כל זכויותיו".

* דובר צה"ל: "הטענות בדבר אי קבלת עזרה מקצועית מצה"ל בכלל וממערך הנפגעים בפרט אינן נכונות. החייל טופל הן על ידי קצינת הנפגעים של חיל הרפואה והן על ידי קצינת הנפגעים של חטיבת הצנחנים, אשר עמדו בקשר ישיר עימו ועם משפחתו".