הבחירה של ירון לונדון: עופר שרון
"ידיעות
אחרונות", ערב יום העצמאות, 9.5.00
בחרתי בעופר שרון, מפני שאני
חושב שאת התואר 'הישראלי של 2000' יש להעניק לאדם שמעשיו ו/או אישיותו מגלמים את
רוח הזמן. מהי רוח הזמן? איש לנפשו ואיש למאהל שבטו. "איש לנפשו" כרוך
גם בנכונות לחשיפת הנפש מול הציבור. מותר להוקיע עצמך בפומבי, מפני שהכישלון נסלח
ומפני שהערכים יחסיים ומפני שלמי הזכות לשפוט, ובכלל.
שורש הפרשה בסוף פברואר בשנה
שעברה.
חיזבאללה ארבו ללוחמי סיירת
הצנחנים בערוץ נחל, סמוך לאתר ששמו קלעת ג'אבור, מצפון לרצועת הביטחון. מפקד
הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, וקצין ההנדסה, סגן לירז טיטו, נהרגו מיד. סגן דוד
גרנית, מפקד הצוות, הסתער לחלצם וזעק למקלען שלו לרדת לערוץ, לסייע לו. לאחר זמן
התוודה סמ"ר עופר שרון כי הפחד הצמית אותו, וכי נדבק למחסה הסלע ולא הצטרף
מיד למפקדו. הוא כיוון לוחמים אחרים אל האש, אבל בעצמו לא נע.
הקרב נמשך 12 דקות, ובדקותיו
האחרונות עופר התעשת וגלש לערוץ. עד שהמקלע שלו נפגע והשתתק, המטיר אש לעבר מקומה
המשוער של חוליית חיזבאללה. אחר כך עמס את גופתו של לירז טיטו. כל עוד סיפר עופר
על חולשותיו ולא יסף, לא נשפטה התנהגותו לחומרה. אדרבא, מפקד החטיבה המופתע, שאליו
פנה כדי לשפוך את ליבו, ניחם אותו באמרו כי רגעים כאלה של אבדן עשתנות עלולים לשתק
גם את הטובים שבלוחמים.
הפרשה התלהטה לאחר 11 חודשים,
כאשר עופר סיפר לעיתונאי אביחי בקר מ'הארץ' על שהתרחש בלילה הנורא ההוא, והסביר את
התנהגותו גם בהשקפתו על תפלותו של המוות למען מטרה שגויה. את דעתו זו נחל מאמו,
ברוריה שרון מקיבוץ אשדות-יעקב איחוד, מראשונות תנועת 'ארבע אמהות'. תא"ל
אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי, הפיץ מכתב ובו תיאור ההתנגשות בערוץ הנחל, גינוי
מחדלו של עופר ופסילת הסבריו: "אמא אדמה - גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית -
משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר
מחובר לאמא אדמה".
סגנונו של שטרן מזכיר את סגנונם
של קציני החינוך ('הפוליטרוקים') במלחמת העצמאות. בעיניי, כלל לא חשוב אם עופר
נזקק לצרי אידאולוגי כדי לרכך את רגשי האשמה שעינו אותו, והרי אין ספק שהתענה,
שאלמלא כן לא היה מתוודה ומבקש להדיחו מהיחידה. בחור טוב. גרסה מעודכנת של הישראלי
יפה הנפש, אשר פעם ירה ובכה ועכשיו אינו יורה ובוכה.
ראשוניותה של תופעת עופר היא בכך
שעמו הגיעה הסובלנות לסטייה מערכים מושרשים לשיא חדש. עד לפני שנים אחדות לא היה
אפשר כי לוחם ביחידת עילית יתוודה על מחדל כזה בידיעה כי לא ינודה ולא יאבד את
עולמו. שנית, עופר סתם את הגולל על הטענה השקרית, שלפיה אפשר להחזיק בעמדה פוליטית
חתרנית בלי שהדבר ישפיע על יכולת הלחימה. מתברר שיש גבול לעוצמת המתח האפשרי שבין
ההתנגדות למטרה מדינית לבין הנכונות למסור עליה את הנפש. בחברה מפורקת כשלנו,
המסקנות שעולות מהממצא הזה מפחידות מאוד.