שמעתם אותה, ראיתם אותה. אורנה שמעוני, אם שכולה, לא תעצור עד שצה"ל ייצא מלבנון

"אני רוצה לעלות עכשיו ללבנון במקום אחד החיילים. אני רוצה לעלות לריחן. המסקנה שלי, אחרי מחקר של תשע שנים, היא שהחיילים היום מגינים על עצמם. אני חוזרת, החיילים בלבנון מגינים היום על עצמם, לא על גבול הצפון. ואם הם מגינים על עצמם גם אני יכולה להיות שם. הייתי מ"פ בצבא, ולא צריכים לדעת מי יודע מה כדי להיות שם היום. צריכים להיות ערניים ולהשתמש בנשק, וזה אני יודעת. אני מוכנה להחליף חייל כי ממילא אין לי יותר מה להפסיד, ולילדים שיושבים שם יש עוד את כל החיים"

אורנה שמעוני. "אגיד לך מניסיון אישי. מות אהובי

לא היה פחות כואב ממות בני. אבל זה נכון שהיום

אני כולי עם הילד שלי" צילום: חיים אזולאי

בילי מוסקונה-לרמן, "מעריב-סופשבוע", 18.2.00

היא סופרת ארבע לוויות בשבועיים וחצי האחרונים. היא לא מפסידה לוויה. היא הלכה אחרי ארונותיהם של צחי מלכה ממטולה, ידידיה גפן מירושלים, אמיר מאיר מרעננה, וביום ראשון האחרון אחרי ארונו של צחי יטח מיבנה. בין שתי הלוויות האחרונות הספיקה, ביום שישי שעבר, לבקר באזכרה של משפחת קזמאל הדרוזית, שבנה פאדי נהרג באסון המסוקים.

היא בת 60, יש לה שבעה נכדים וסדר יום מוגדר. מתגוררת בקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, מתעוררת בארבע בבוקר; בארבע וחצי, חושך בחוץ, היא מטפסת, לבושה בגדי עבודה ומגפיים, על הטרקטורון, מטעינה אותו בכלי עבודה ונוהגת שלושה קילומטרים לאתר ההנצחה של בנות בית-שמש שנרצחו בנהריים. שם, עד השעה שלוש אחר הצהריים, היא גוזמת, עודרת, בדממה, אין אדם מולה, שבעה דונמים שלמים. במילים שלה: "עובדת מחושך עד חושך בתוך חושך". בערך בחמש בערב היא חוזרת הביתה. בין ארבעה קירות היא אוכלת לבד ארוחה יחידה ביום והולכת לישון.

"הקיבוץ, שמאז שפורק, כבר לא בית בשבילי, ובעצם, מאז שאיילי נהרג ב-18 בספטמבר 97' בריחן, המוצב המזרחי-צפוני בלבנון, אני חיה לבד".

- בלוויות החיילים את ניגשת להוריהם?

"לא, אני עומדת מרחוק. מסתכלת עליהם, מחבקת אותם מרחוק. כל הלוויה אני נפרדת מחדש מאיל שלי. כל חייל שאני רואה נדמה לי שזה הוא. כל הלוויה של חייל שנהרג בלבנון היא גם הלוויה של איל".

לעמוד מולה זה כמו לעמוד על לוע הר געש פעיל. היא לבושה שחור, הטונוס של הגוף מתוח עד הקצה, האגרופים מוחזקים, העיניים נחושות, היא מדברת החוצה, מסבירה, משכנעת, בלי הפסקה. והשעה כבר שמונה וחצי בערב, מאחוריה הלוויה של אמיר מאיר ולפניה נסיעה מייגעת של שלוש שעות לביתה בקיבוץ, ומחר עוד אזכרה.

יש רגעים שהכוח מפקיע את עצמו מהגוף, מגיע ממקום אחר, חיצוני. פגשתי נשים כמוה, נשים שאיבדו יום אחד את בניהן, צללו לתהום ואחר כך הרימו את הראש. נשים שהיו בגיהנום והחליטו לחזור, נשים שבתחושה שלהן אין להן כבר מה להפסיד ואז הן מעיזות הכל. לפעמים צריך למות בשביל להתחיל לחיות.

העוצמה הזאת הרושפת זורמת מיוכי שפרן, שאיבדה את בנה, שמרי, בצאלים ב' וילדה עוד ילד; ממנואלה דבירי, שאיבדה את בנה, יוני, והלכה לפוליטיקה ולכתיבה; מירדנה טבי, שאיבדה את בנה, רז, באסון השייטת בלבנון; ומאורנה שמעוני שהחליטה להוריד אותנו מלבנון.

אורנה שמעוני מתפקעת מהכוח הזה. פגשתי אותה ונזכרתי בשורות של המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון: "לקחתי את כוחי בשתי ידי והתייצבתי מול העולם". אפשר להגיד שזה בדיוק מה שאורנה שמעוני עושה.

"החודש שבו הפכתי לאוויר"

"הכל התחיל בזה שאחרי שאיל נהרג ישבתי חודש מול בית הנשיא עם מנואלה דבירי וללה פרנס, שלוש אמהות שכולות. ישבנו שם כי הוא וראומה אימצו את המשפחות השכולות וידענו שאנחנו באות למקום חם. זה נמשך חודש שלם, תבענו מהקבינט הבטחוני להיפגש איתנו. קראנו לממשלת ישראל להביא לדיון את נושא רצועת הביטחון ולשאול את השאלה: האם רצועת הביטחון אכן משרתת את המטרה שלשמה היא הוגדרה - הגנה על הגבול הצפוני של מדינת ישראל? תבענו דיון והחלטה. 'לא ייתכן', אמרנו, 'שמדינת ישראל נמצאת כבר 17 שנים באותו מקום בקיפאון, בלי לזוז'. לא תבענו נסיגה חד צדדית, תבענו רק שינוי אסטרטגי. 'תחליטו אתם', אמרנו, 'רק תחליטו כבר'.

"קראו לנו לפגישה בקבינט הבטחוני. שאלנו אם מתקיימים דיונים עם הקצונה הבכירה או רק עם הרמטכ"ל, כי ידענו כבר אז שיש חילוקי דעות, ואמרו לנו: 'מתקיימים דיונים, הכל בסדר, תהיינה שקטות'. כעבור שבוע נפלה הממשלה, ומשה קצב יצא לתקשורת ואמר: 'מעולם לא נפגשנו עם הקצונה הגבוהה של צה"ל, רק עם הרמטכ"ל'. ואז התברר לי שתשע שנים, ת-ש-ע שנים, לא התקיים שום דיון בקבינט הבטחוני שהנושא שלו הוא האם רצועת הביטחון משרתת את מטרתה".

- וזה היה הצעד הראשון במסע שלך לפיכחון, לוויתור על התמימות?

"יותר גרוע. בחודש הזה הבנתי שאף אחד בממשלות הקודמות לא שלח את הצבא להגן על הצפון אלא הכל נמשך כמו רוטינה, באופן אוטומטי. אף אחד לא טרח לעצור רגע, לבדוק מה קורה. החודש הזה נתן לי להבין את זה; זה גם היה החודש שבו הפכתי לאוויר. 12 שעות ביום ישבתי על הכביש מול בית הנשיא והייתי אוויר. אבק. אנשים נתנו לי להבין שאני אבק. 'את מלכלכת לנו את השלווה, את השקט, אנחנו נטאטא אותך', הם אמרו לי, בלי להגיד את זה במילים. זה היה המסע הכי קשה שלי למרות שהוא היה בישיבה.

"אני אדם תמים, אני מלכת הערכים, קשה לי להסכים עם זה שהאמונה שלי אוטופית, ואז, כשהבהירו לי שאני אבק, הבנתי שהבן שלי נלחם בווייטנאם. כולם מתעלמים ממנו ומאמא שלו. ישבתי שם, חשופה כולי, על הכביש, ולאף אחד לא היה אכפת. הייתי מחוסלת. גמורה.

"שנתיים קודם הלך האהוב שלי, בעלי, זאת היתה פאשלה רפואית. עוזי שמעוני, דוקטור לסוציולוגיה וכלכלה, כתב את המצע המדיני של תנועת העבודה. וכשאיל נהרג אף אחד מהחברים שלו, של עוזי, לא בא. אף אחד מחברי הנפש שלו.

"באותו חודש, אחרי שאיל נהרג, כשישבתי מול בית הנשיא, נפגשתי עם חברי סיעת העבודה. אחר כך בייגה שוחט, שהיה בקשרים קרובים עם עוזי, צלצל ואמר: 'מה אני יכול לעשות?'. אותו דבר אלי גולדשמיט. 'מה זאת אומרת?', אמרתי להם. 'גם כאופוזיציה יש לכם מה לעשות. למה אתם לא תובעים להעלות את לבנון לדיון?', אמרתי להם. 'יש לכם אחריות לא פחות מהליכוד. אף פעם לא תבעתם דיון מעמיק. למה אתם מאפשרים את הקיבעון הזה? אתם לא פחות אשמים'".

- בקיצור, את דון קישוט.

"כן. אבל הבעיה שהוא היה חזק ואני שבר כלי. מבפנים אני כל הזמן בוכה, ומבחוץ יש מסכה. החלטתי להוציא את צה"ל מלבנון על גופתי. למרות שאני רואה כמה הם אטומים, כמה הם אדישים, כמה אני נראית להם כמו גרגר אבק.

"תשע שנים חקרתי איך צה"ל נמצא בדיוק באותם קווים, באותם מסלולים, באותן גבעות. איך הטנק עולה יום אחרי יום כבר 17 שנה בדיוק באותו שביל, באותו מסלול, מה שמאפשר לאויב, שלומד משהו אחרי 17 שנה איך לירות את טיל הפאגוט, שזה הטיל שלקח את הילד שלי, ולחדור את טנק המרכבה ולהרוג את הילד. צבא גרילה לומד איך לעבוד, הם לא טיפשים.

"ובגלל זה שאנחנו לא עושים כלום אני רוצה לעלות עכשיו ללבנון במקום אחד החיילים. אני רוצה לעלות לריחן. המסקנה שלי, אחרי מחקר של תשע שנים, היא שהחיילים היום מגינים על עצמם. אני חוזרת על זה, החיילים בלבנון מגינים היום על עצמם, לא על גבול הצפון. ואם הם מגינים על עצמם גם אני יכולה להיות שם. הייתי מ"פ בצבא, ולא צריכים לדעת מי יודע מה כדי להיות שם היום. צריכים להיות ערניים ולהשתמש בנשק, וזה אני יודעת. אני מוכנה להחליף חייל כי ממילא אין לי יותר מה להפסיד, ולילדים שיושבים שם יש עוד את כל החיים".

" למה צבא המילואים יצא מהמשחק?"

- מה היית עושה עכשיו במקום אמא שהבן שלה בלבנון?

שתיקה.

- מה היית עושה?

"אני נגד סרבנות".

- עתליה בוימל אמרה השבוע שהגברים יעלו ללבנון ושהילדים יחזרו הביתה.

"אני בעד. למה צבא המילואים יצא מהמשחק? כי המדינה לא יכולה לספוג שאבות לילדים נפלו. ואילו במדינת ישראל של היום יש רק יללות של תנים. אנחנו הנשים הן התנים המייללים. אנחנו מייללות על הילדים. אם הגברים היו יוצאים ללבנון כולם כבר היו עומדים בכיכרות בדיוק כמו אחרי סברה ושתילה".

- יש פה מסר חדש וחתרני. הנשים אומרות: בין מות הילדים למות הגברים, אנחנו בוחרות להשאיר את הילדים בבית.

"אני לא מבינה את זה ככה, אני מבינה את זה אחרת. כשאדם עם עמוד שדרה יוצא ללבנון הוא כבר גבר מגובש שיש לו מבט על החיים, הוא נמצא שם ממקום פחות תמים, לא כמו הילדים, שהם כמו טלאים. כשאדם בוגר נמצא שם הוא שואל שאלות. לילדים אין הכוח הזה. הילדים סומכים עלינו שאנחנו נעשה את העבודה. הם מקבלים את ההוראות מאיתנו, כמעט בלי לשאול שאלות, בלי לערער, בלי לצאת למאבק.

"אגיד לך מניסיון אישי. מות אהובי לא היה פחות כואב ממות בני. אני לא פחות מתגעגעת אליו, אני לא פחות בוכה עליו. אבל זה נכון שהיום אני כולי עם הילד שלי".

- למה רק קולן של הנשים - יללות התנים, במילים שלך - נשמע? למה הגברים במדינה לא מתעוררים להציל את הבנים שלהם?

"לא יודעת. אני יודעת שמלחמת לבנון היא מלחמה של 1,000 משפחות שבניהן משרתים בלבנון, בסבב של שלוש שנים. וכשנגמרות שלוש שנים הן יוצאות מהסבב ומשפחות חדשות נכנסות. ל-1,500 משפחות נהרגו ילדים ב-18 השנים האחרונות ועולמן חרב עליהן. המשפחות האלה חיות בתהום. והתחושה שלי היא שהמלחמה הזאת, בדיוק כמו בווייטנאם, נוגעת רק במשפחות שבניהן שם. היא רחוקה מהלב של כולם.

"אני רואה מי בא לבתי הקברות. פוליטיקאים לא באים, אזרחים לא באים. מי שבא הוא המשפחות שבניהן נהרגו והחיילים מהיחידה שעומדים וממררים בבכי. כל השאר בורחים מהכאב, זה קשה להם, אז הם יוצאים לשמש, יושבים בבתי קפה ומוחקים מהתודעה שלהם את המלחמה הזאת. זה לא נוגע בהם.

"אחרי שהראו בטלוויזיה את תקריבי החיילים המרוסקים חשבתי שכולם למחרת יהיו ברחוב. יצאתי לרחוב, אף אחד לא היה שם. ואני בכלל לא מבינה על מה הוויכוח עם הצילומים האלה. בטח שצריך לראות את תמונות החיילים, כמו שהם, מרוסקים, מדממים, על מה בכלל השאלה? זה הנתק. הרי הנתק הוא שמי שיושב פה עכשיו, בקפה בתל-אביב, ושותה קפה הפוך לא מבין מה זה להיות שם בלבנון. מלחמה זה ככה, זה דם, זה זוועה, בטח שצריך להראות את זה".

- קראת מה ירון לונדון כתב בתגובה?

"לא, לא היה לי זמן, הייתי בהלוויה של אמיר".

- הוא כתב על "הבנאליזציה של הזוועה", שהמדיום הטלוויזיוני הופך כל חיזיון כזה לסוג של בידור, והריגוש הקצר מקהה את הרגש.

"אני לא מתווכחת פילוסופית עם אף אחד. אני אומרת שוב: כל מה שיכול להציל חיים בלבנון אני אעשה. אפילו לחשוף את תמונתו של בני המת, שנהרג שם, לא הייתי מהססת רגע אם היו אומרים לי שזה יכול להשפיע שעוד חייל אחד לא ייהרג. כי אם לא יראו את החיילים המרוסקים יראו עוד פרסומת, יראו עוד קטע מדודו טופז, אז לפחות שיידעו שיש פה מלחמה. יש הרבה שעוד לא יודעים".

"שתי זקנות חוצות את הארץ באופניים"

שבעה מסעות עשתה עד היום אורנה שמעוני, דון קישוט מאשדות-יעקב מאוחד, שלמדה על בשרה שאפילו אין לה סנשו פנשה להרים אותה מדי פעם כשהיא מתעלפת או סתם נחלשת. וזה למרות שברקורד שלה רשום עבר ביצועיסטי, שכולל גידול חמישה ילדים, ניהול בית אריזה של המשק, ניהול מפעל הבטון ומפעל המתכת, מזכירות הקיבוץ, והיום טיפול באתר הנצחה לבנות שנרצחו בנהריים. למרות זאת, לפעמים, כשאף אחד לא מרגיש, היא מתעלפת.

"המסע הראשון היה לבית הנשיא. המסע השני היה מסע אופניים ממטולה עד ירושלים, יחד עם ללה פרנס (שתי זקנות חוצות את הארץ באופניים) כאות הזדהות עם המאמץ הפיזי של הילדים בלבנון. פגשנו בכל עיר את ראש העירייה, דיברנו, שכנענו. מאיר ניצן (ראשון-לציון) ועדי אלדר (כרמיאל) הקימו צוותי בדיקה ויצאו עם זה החוצה.

"במסע השלישי עברתי משר לשר בממשלה והסברתי להם, יש תיק לנושא זה ולנושא זה, אבל אין תיק לבנון.

"במסע הרביעי, שבועיים לפני הבחירות, יצאתי לשווקים. אמרתי לסוחרים: 'כל הפוליטיקאים באים אליכם היום, תגידו להם, שכנעו אותם, שצריך לטפל בלבנון. תגידו להם שיפסיקו לשאול אתכם מה שלום האשה ולהחליף אתכם בדיחות, במקום זה דברו איתם ברצינות על לבנון'.

"יאיר לוי, ראש הוועד של שוק הכרמל, כל כך הפנים את זה שכשאני מגיעה לשבעה של משפחה שכולה מלבנון, אני רואה שאבי לוי שלח להם פירות וירקות.

"במחנה יהודה תקפו אותי: 'את משתמשת בבן ההרוג שלך להשמיע דעות פוליטיות', הם אמרו לי, אבל לאט-לאט הם השתכנעו, היום הם מזמינים אותי לאסיפות שלהם.

"המסע החמישי היה המסע של נהגי המוניות אל האוניברסיטאות. בחודש שישבתי בבית הנשיא הנהגים קיללו אותנו וצפרו לנו, במסע האופניים הם כבר היו הציבור שתמך בנו. היו דיונים נפלאים בין הסטודנטים לנהגים. היה לי חשוב לקרב שני קצוות של החברה, היה לי חשוב ליצור קונסנזוס.

"המסע השישי היה מסע הטרקטורונים של הסטודנטים אל התעשיינים. אמנם ורטהיימר נתן לנו אכסנייה יפהפייה אבל התעשיינים לא באו. בודדים מאוד באו, והשאר אפילו לא הודיעו שלא יבואו.

"המסע השביעי והאחרון היה המסע אל התקשורת. למסע הזה יצא איתי דני רשף, שהיה קצין מודיעין עד לפני שנה ברצועת הביטחון. הוא שירת שם שש שנים. הוא העביר את המסר בבהירות: הייתי שם, אני יודע מה קורה, תשע שנים לא נגעו בסוגיה הקפואה הזאת שנקראת צה"ל בלבנון. יצאנו לתקשורת עם האמירה: 'לבנון בראש סדר העדיפויות', כי באותו זמן אהוד יצא עם האמירה שיוצאים מלבנון ביולי, ואצלי התעמקה התחושה שצה"ל לא יהיה מוכן לצאת ואז יקרה אסון.

"יצאתי לתקשורת עם ארבע שאלות:

"הראשונה: עד איפה הנסיגה צריכה להגיע, עד הגדר או עד הגבול הבינלאומי? שהרי אם צה"ל יישאר שני מטרים בתוך הגדר זאת כבר סיבה בשביל חיזבאללה לחדור ולתקוף.

"השנייה: האם מישהו שובר את הראש בצורה יצירתית איך צה"ל יוכל להגן על עצמו?

"השלישית: למה אומרים לנו שמדובר ב-150 אלף משפחות לבנוניות שאסור לנו להשאיר מאחור בעוד שמדובר רק ב-600, שהם 2,200 נפש שבאמת צריך לדאוג להם; ואיך אנחנו יוצרים מצב שלא טובחים בהם?

"הרביעית: האם חיילי צה"ל הם לא בני ערובה של ממשלת ישראל למשא ומתן עם הסורים? ממשלת ישראל אומרת לעצמה: בשביל להגיע להסכם עם הסורים אנחנו חייבים משאל עם, ואז העובדה שילדינו הם בני ערובה שם, כסעיף בהסכם, תטה את משאל העם לטובת ההסכם".

- מניפולציה מודעת של ברק?

"אני לא רוצה להגיד את זה ככה. אבל אפשר לשאול: כמה חיילים עוד צריכים למות כדי שברק יזכה במשאל עם? או כמה קטיושות עוד צריכות ליפול על הגליל כדי שנשסה את תושבי הגליל בתושבי הגולן? וכיוון שאני רואה את הילדים כבני ערובה של הסורים ובני ערובה של ממשלת ישראל לקראת משאל עם, אני טוענת שצריך לצאת מלבנון היום ואז ללכת למשא ומתן עם הסורים כאשר אנחנו לא עומדים מול קברים פתוחים. אז אנחנו משוחררים למשאל עם עם שיקול דעת ויכולת אנליטית. משא ומתן רציונלי, לא רגשי. את לא תצביעי למשאל עם בצורה רציונלית כשאת יודעת שהילד שלך בן ערובה".

"איך נתתי שיפרידו אותו ממני?"

"כשעוזי בעלי נהרג, וזה היה פתאומי, איל היה בן 16 ונשאר איתי לבד בבית. הוא חיבק אותי כל הדרך מבית החולים בילינסון עד אשדות-יעקב ואמר: 'אמא, אני אשמור עלייך, אף פעם לא תישארי לבד'. ואני חזרתי ואמרתי: 'אני לא אוכל לחיות בלי אבא'. והוא באמת שמר עלי כל שנות הנעורים שלו. הוא היה ישן בבית. החברים שלו, בגילו, היו ישנים בחוץ, והוא אמר: 'אני דואג לאמא שלי'.

"כשעלה ללבנון הוא התנצל בפני וסיפר לי על חייל אחד שלו שקיטר, ושהוא אמר לו: 'אתה תעלה ללבנון ותגמור שירות ותדע שזאת ארץ שאפשר לחיות בה, לא רק למות בה'. ואחר כך הוא התנצל: 'אחרי שאני אומר משפט כזה לחייל שלי, אמא', הוא אמר, 'אני מוכרח להיות שם, אני חינכתי אותם ללכת אחרי'. ואני בתשובה לא אמרתי לו: 'הבטחת לי לשמור עלי'. לא אמרתי את זה ואני מכה את עצמי.

"הוא היה מגיע מחופשה והיה אומר: 'אמא, אני זוכר שהבטחתי לך לשמור עלייך. הכל יהיה בסדר. אנחנו אוכלים שוקולד כל היום, אני רק משמין כאן'. ושבוע לפני שנהרג דחינו את האזכרה של עוזי כדי שהוא יוכל להשתתף. ומעל הקבר של עוזי אמרתי: 'אני רוצה רק דבר אחד, שאיל יחזור בשלום'. והוא עלה, ירד שוב לשלושה ימים, ישב איתי עד אמצע הלילה לפני ששוב עלה, שוב התנצל לפני שהוא עולה, 'אנחנו כמו שוטרים וגנבים שם, אמא'. הוא היה משוכנע שהוא מגן על בית התינוקות של משגב-עם. ואני לא ניסיתי לשכנע אותו שהוא טועה. והוא עלה ללבנון ולא ירד יותר.

"הלכתי לראות אותו בפעם האחרונה. אני לא יודעת איך נתתי שיפרידו אותו ממני, הוא שכב שם, הוא היה קר, איך לא נשארתי שם לחמם אותו?

"בשבעה כל הזמן אמרתי: 'אני רוצה שישכנעו אותי שהוא לא מת לשווא'. והיום, אחרי שחקרתי והעמקתי ובדקתי, אני אומרת, איל מת לשווא. הוא לא לחם על שלום הגליל. אני חוזרת ואומרת, הבן שלי מת בווייטנאם. מדינת ישראל לא שלחה אותו להגן על אף אחד, מדינת ישראל פשוט מאובנת, קפואה בלבנון כבר 17 שנה".