העורף יוצא למתקפה
ערן שחר, הקיבוץ, 3.4.97
אסון המסוקים גרם לקבוצת חברות מגדות ומחניים, אמהות
לבנים המשרתים ביחידות מובחרות, להציב סימני שאלה על כמה אמיתות ובהן עודף הקרביות
שבה לוקים בניהן ויחסם המובן מאליו לאמנות המלחמה. יפה ארבל, גדות: "אני לא
מבינה מה ההבדל בין אזרחים הרוגים לבין חיילים הרוגים. מדוע דמם של חיילים זול
יותר מדמם של אזרחים". האם זו התפרצות חד-פעמית של רגשות אימהיים, או ניצני
תנועת מחאה חדשה?
אמהות
שרות. אמהות שרות.
אגרוף
רעם ניתך. דומייה חזקה.
("האם השלישית", נתן אלתרמן)
לגבי קבוצת נשים המגדירות את עצמן "תושבות
הצפון ואמהות לבנים שמשרתים ביחידות מובחרות", אסון המסוקים היה יותר מאשר
זעזוע של אבל לאומי. האסון היה להן תחילתו של חשבון נפש נוקב. עם עצמן, עם החינוך
שהעניקו לילדיהן, עם ערכים שעמדו בבסיס תפיסת העולם שלהן.
הן לא בלטו באופן מיוחד במשך השנים בפעילותן
החברתית-פוליטית בקיבוציהן, אך לאחר כמה מפגשים ספונטניים שהיו דומים יותר לאסיפת
של קבוצת תמיכה מאשר להתגבשותה של תנועת מחאה, החליטו לעשות מעשה. הן ניסחו מכתב
תמיכה (ראה מסגרת) ושלחו אותו לחברי הכנסת יוסי ביילין, גדעון עזרא, חיים רמון
ומיכאל איתן, משתתפי "חוג כוכב-יאיר", אשר ניסו לגבש הצעות ודרכים
ליציאה חד-צדדית מלבנון.
המכתב, הן מרגישות, לא סיפק את הצורך שלהן בעשייה.
מפעמת בהן איזו תחושה של שליחות, והן מבקשות להרחיב את מעגל הפעילות, לצרף לקבוצה
חברים וחברות חדשים, לנסח "אי מאמין", לפעול למען מטרות שהן עמוקות
ורחוקות יותר מאשר "לבנון תחילה".
האם מדובר בהתפרצות חד-פעמית של רגשות אימהיים, בהרפתקה פוליטית מקומית, או בניצניה של תנועת
מחאה חדשה?
הגנה מהעורף
רחל בן-דור נשמעת ומתנסחת כמו הדוברת של הקבוצה. היא
עזבה לפני כשלוש שנים עם בעלה ושלושת בניהם את קיבוץ גדות, לאחר יותר מעשרים שנות
חברות. היום היא מתגוררת בראש- פינה, מרצה למחשבת ישראל, ושומרת על קשר הדוק עם
החברות "שאיתן גידלתי את הילדים מהסיר ועד הגיוס ליחידה המובחרת".
רחל: "התעוררתי לפעולה מתוך תחושה של אין
ברירה. מתוך ידיעה שחייבים לחנך איך לחיות למען ארצנו ולא לחנך רק איך למות למענה.
אני מרגישה שאני מחויבת לעשות משהו לטובת הרעיון הזה, למען הבנים שלי ולמען בנים
אחרים. לפני כמה חודשים פתאום הבנתי שהבן שלי הולך להגן על קידוש השם, כמו שקוראים
לזה הפוליטיקאים, בכל מיני מקומות מפוקפקים. פתאום הבנתי שהעובדה שלא הכנסנו
צעצועי מלחמה הביתה, וש'לא תרצח' עם שלושה סימני קריאה
היה ערך מאוד חזק אצלנו, לא מנע מהבן שלי ללמוד בצבא איך הורגים. ועוד בצורה
מובחרת. הערכים שעליהם גידלנו אותו היו בעירבון מוגבל. יכול להיות שלא עוררנו אצלו
מספיק דילמות, לא החדרנו בו מספיק ספקות. בניגוד לדעת רבים, אני חושבת שאדם בלי
ספקות הוא אדם חלש".
רונית נחמיאס ומשפחתה
הגיעו לגדות לפני שבע-עשרה שנים, כשכירים. היא ובעלה היו מורים לחינוך גופני
והחליטו להישאר בגדות כחברים. לרונית ארבעה ילדים והיום היא מנהלת השיווק במפעל של
הקיבוץ.
רונית: "עד הגיוס של הבן לא חשבתי על אופי
השירות שלו. זה פשוט לא היה לי בתודעה. חשבתי בכלל שילך למסלול של ספורטאי מצטיין,
מאחר שלפני הגיוס הוא שיחק בהפועל גליל-עליון ודי התלבט
אם להיות קרבי. הופתענו כשהחליט ללכת ליחידה מובחרת. אי אפשר לומר שעודדנו אותו
בכיוון.
"אחרי אסון המסוקים החלטתי להפנות חלק מאנרגיות
הדאגה שלי למקומות יותר קונסטרוקטיביים. הקשר עם רחל ושאר הגנות היה קיים כל הזמן,
אבל ההחלטה שחייבים לעשות משהו, הייתה חדשה. חשבתי שאנחנו צריכות להגן על הבנים
מהעורף, כמו שהם מגינים עלינו מהחזית. וחשבתי שעלינו להצטייד בכלי נשק
פוליטיים".
לא מאמינה במחאה
מירי סלע. מחניים, הייתה פעילה מאוד בתנועת הנשים
בשחור ("שנים עמדתי כל יום שישי בצומת ראש-פינה") והתארגנות למחאה
פוליטית אינה זרה לה. יש לה ארבעה ילדים והיא מנהלת את המסעדה בצומת מחניים.
מירי: "לי יש בעיה עם לבנון. אני לא בטוחה שאני
רוצה ויכולה לטפל בכל הנושאים חובקי עולם שהחברות שלי מעלות. באופן טבעי החינוך
אצלנו בבית היה ללכת ליחידה קרבית, ובכלל שבצבא צריך לתת את המקסימום, כולל קצונה.
"הבן שלי שהתגייס לא מזמן נולד סמוך לביקור סדאת בישראל. אני זוכרת שבכיתי מהתרגשות כל זמן השידור ואמרתי
לו: חמוד שלי, אתה נולדת לשלום, אתה צבא כבר לא תעשה. והנה המציאות טפחה על פני.
אני מרגישה שאי לא יכולה במצב כזה לשבת בבית ולא לעשות כלום.
יפה ארבל מגדות התלבטה ארוכות לפני שהצטרפה לקבוצה.
היא אם לארבעה ילדים והיא חוששת מתוויות פוליטיות, מסילופים של דבריה בתקשורת,
ובכלל נוח לה יותר לפעול ללא חשיפה.
יפה: "אפשר לומר שהצטרפתי כדי לעודד את חוג
כוכב-יאיר, וגורמים פוליטיים אחרים, לעשות מעשים, ולא לקבל את המצב הנתון כעובדה
שצריך לחיות איתה. אני לא כל כך מאמינה בכוחן של תנועות מחאה. מה שמירי עשתה כל
השנים במסגרת נשים בשחור עזר במשהו? ובכל זאת חשוב לי להיות משוכנעת, שהדרג
הפוליטי עשה הכל כדי להגן על הילדים שלי ועל ילדים אחרים. כי רק אם אהיה משוכנעת
אוכל להזדהות עם מה שקורה כאן.
"לא משנה למה חינכתי את הבנים שלי ברובד
המילולי. עובדה היא שאף על פי שבאופיים הם אינם מצ'ואים ישראלים טיפוסיים, הם
הולכים לחילות קרביים, וליחידות שלומדים בהן איך להרוג. יותר משזה מלמד עליהם זה
מלמד עלינו, ההורים, איזה מסרים העברנו להם כל השנים".
ללחוץ על הפוליטיקאים
מכיוון שההתארגנות הייתה ספונטנית, הן מעדיפות כרגע
לא לנסח את קווי היסוד, ולא לתחום את פעילותן בעשה ואל תעשה. אין להן שם, אין להן
תיבת דואר, אין להן תא קולי, הן לא נרשמו כעמותה, ואין להן חשבון בנק שאליו אפשר
לשלוח תרומות. ברור להן שאם ההתארגנות לא תדעך הן יצטרכו למקד את המסר הרעיוני,
ולהשקיע מאמצים רבים גם בצד האירגוני.
רחל בן-דור: "אני, שהייתי כל השנים הרוב הדומם,
רוצה קודם כל להביא את הדברים שחברות הקבוצה מאמינות בהם למודעות הציבור. אנחנו
רוצות שקולנו יישמע. ממש רתחתי אחרי אסון המסוקים כשיצחק מרדכי, שר הביטחון, אמר
שקולות שאינם תומכים מרפים את הידיים של הלוחמים. צריך ללחוץ על הפוליטיקאים כי
דרך הפוליטיקה מתבצעות רוב ההכרעות. וצריך גם להבהיר לבנים שלנו ולמתגייסים החדשים
שבצבא לא מחלקים סוכריות וזה לא טיול שנתי."
מירי אומרת שאחרי אסון המסוקים הילדים שלה הבינו שלא
מדובר במשחק. "פתאום הם קלטו שזה קרוב אליהם. הבן שלי אמר לי, וזה היה קשה
מאוד לשמוע: 'אמא כנראה הגיע תור השיכבה שלי לתת את המנחה לארץ הזו".
יפה מחדדת את התחושות: "המדינאים משתיקים את
העורף על-ידי נתינה שיטתית של הבנים שלנו למולך הזה, לבנון. שולחים את הבנים שלנו
כדי לסמם ולהשתיק את דעת הקהל הישראלית. אני לא מבינה מה ההבדל בין חיילים הרוגים
לבין אזרחים הרוגים. מדוע דמם של החיילים זול יותר מדמם של אזרחים. אני חייתי שנים
רבות בגדות תחת האיום הסורי, ואני מעדיפה להמשיך לחיות כך מאשר לסכן את חיי בני".
הן יודעות מתוך תחושה שהן לא לבד, ומקוות שלאחרים
יהיה יותר קל להצטרף לגוף קיים מאשר להקים יש מאין. לדבריהן, הרוב הדומם חי בתוך
שפע ובתוך רווחה כלכלית יחסית. אורח החיים הזה יוצר אשליה של חיים נורמלים, של
שייכות לעולם המערבי, ומשכיח את העובדה שישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת הישרדות,
כמו בחברות הרבה פחות מפותחות. בציניות הן אומרות שאף כי לבנון הוא הנושא הבוער,
הן סומכות על הפוליטיקאים המקומיים שימצאו תסבוכת אחרת לאחר שזו בצפון תבוא על
פתרונה.
הבנים תומכים
אתן זוכות לתמיכה מהבעלים ומהבנים, או שזה
"פרויקט" של אמהות בלבד?
רחל: "באופן מקרי מדובר כרגע רק על התכנסות של
נשים. הבעל שלי למשל תומך תמיכה מלאה. גם את הבן אני משתפת, אם כי הוא לגמרי לא
מעורב. אני לא חושבת שצריך להגביל את ההתארגנות למין אחד בלבד. יכול להיות שאצלנו
בהקמה התפרצו התחושות האימהיות האינסטינקטיביות, ובגל השני יצטרפו אחרים שיתחברו
לרעיון".
יפה: "אני באמת שואלת את עצמי אם רק האמהות
מריצה אותנו. הבן שלי אמר לי שהוא שמח שאנחנו מנסות לעשות משהו. לגביו זה אולי קצת
מאוחר, כי ההשפעה על הדברים אינה מיידית. אני לא חושבת שתפקידי יהיה לשדר לו
ולאחרים שבגלל הדילמה המדינית הם צריכים לא לעשות את המיטב. אולי נצליח לתקן משהו
לגבי הדור הבא".
רונית: "מה שהבן שלי עושה הוא צריך לעשות על
הצד הטוב ביותר. הוא יודע שאני לא אוכל להסתכל במראה בידיעה שלא עשיתי כלום כדי
להגן עליו. הוא שם, ואני כאן עושה מה שאני יכולה. אני לא רוצה לחיות בהרגשה שאני
נותנת לדברים להתגלגל, אם אני לא אעשה משהו לשינוי המצב, זה כאילו שאני תומכת
במדיניות הקיימת. אגב, משיחות שלי בתקופה האחרונה התברר לי שהרבה בחורים חושבים
כמונו. אמנם הם חייבים לשמור על הפאסון הגברי, אבל אני
מרגישה שהם מגבים אותנו".
מירי: "הבן שלי תומך. כששאלתי אותו איך אתה,
איש שמאל הומני מובהק, הולך ליחידה שבה מאמנים אתכם לרצוח, הוא אמר לי שדווקא חשוב
שיהיו ביחידה כזו אנשים כמותו, שאולי ממתנים את האווירה. אני בהחלט חושבת שאני
מחויבת לתמוך בדרך הזו שלו, ומקווה שהפעילות שלנו תוריד את הסיכוי שלו לעמוד
במבחנים רבים מדי. בקיבוץ שלי לא יודעים על ההתארגנות החדשה, אבל אני משוכנעת שאם
אבקש ימי פעילות - אקבל אותם. ואם לא אקבל, יש לי ימי חופש מפה ועד הודעה
חדשה".
מחפשות שותפים
חבר הכנסת יוסי ביילין התקשר אליהן לאחר שקיבל את
המכתב שנשלח לחוג כוכב-יאיר, אמר שישמח להיפגש עם הקבוצה, והוסיף שיש משהו מיוחד
בעובדה שמדובר בקבוצת נשים, אמהות מהצפון שבניהן משרתים שירות קרבי. חבר הכנסת
גדעון עזרא שלח להן מכתב, הודה על תמיכתן, ובישר שהנושא הועבר לדיון בוועדת החוץ
והביטחון של הכנסת בה הוא חבר, ושמשם אולי יצליח לדחוף את נושא לבנון לכיוון חדש
ולהפשיר את הקיפאון.
רחל בן-דור אומרת שיש בעיה כשמתייחסים לקבוצה שלהן
לא כאל אנשים אלא כאל אמהות. "מתייחסים אלי כאילו אני בהיסטריה תמידית. כולם
אומרים לי כל הזמן אל תדאגי. אל תדאגי. כמו מאנטרה.
ואני אומרת להם: שכשהמצב יפסיק להדאיג, אני לא אדאג. בכלל, ההתייחסות לאמהות היא
כאילו הן חושבות מהבטן ולא מהראש. כאילו כל המהלך שלנו נגוע בחוסר רציונליות. אני
מרגישה שאני מקבלת מהציבור יחס שדומה ליחס שמקבלת משפחה שכולה. נותנים לה במה להגיד את מה שהיא חושבת, אבל
מתייחסים אליה בכבוד ולא בהערכה. הייתי רוצה שלדברים שלנו יהיה תוקף מעבר לגימיק
התקשורתי שבו אנו, תושבות הצפון, אמהות לבנים שמשרתים ביחידות מובחרות, אומרות
משהו".
תוך כדי שיחה הן חושבות שאולי בכל זאת כדאי לנסח כמה
משפטים שיהיו מעין מוטו. אחר כך הן אומרות שכדאי להחתים על עצומה אנשים שמרגישים
כמוהן. בלי מסעות שיכנוע, פשוט להחתים. אחר כך הן מהרהרות בקול רם, שאולי כדאי
לארגן כינוס, ולהשמיע בו את הקולות, וגם להזמין אליו את התקשורת. "כי
לדברים", כך הן סבורות, "יש דינאמיקה משלהן, ובוודאי כל מי שיצטרף אלינו יביא איתו איזה רעיון חדש,
שנוכל לגלגל אותו ולהתגלגל איתו הלאה".
האם "שירת האמהות" הזו תהפוך ל"אגרוף
רעם ניתך" או לעוד "דומייה חזקה", ככתוב בשירו של אלתרמן.
A
