תנו להם שָׁרים

זהרה ענתבי, 10.5.00

"הרון אל-ראשיד" ידע שאין דבר הדומה באוטנטיות שלו, לירידה לשטח – לנגיעה בו, להכרות ללא חציצה עם המציאות.

יצאנו ל"יישובי הגדר", קבוצה מעורבת של אנשים (אורנה שמעוני, רפי נוי, חמי סל ועשר חברי וחברות – 4 אמהות) ללמוד איך מתקיימות בהם ההכנות לנסיגה. מה הבעיות המטרידות, והאם ניתן לעזור. גילינו שהיישובים שונים בהרכבם, בתפיסות ובהערכות לקראת הנסיגה, ובצורכיהם הספציפיים – ודומים מאוד בדאגה ממה שצופן להם העתיד. (כמעט זהים בביטויי הפחד והחשש).

יום אחרי הסיור היינו אצל אפריים סנה (סגן שר הביטחון). הגשנו לו את מה שעלה בסיור כל הנקודות אחת–לאחת. הוא הקשיב, הנהן, רשם לפניו - תוך התכוונות אמיתית אבל בוודאי יש לו רבים נוספים שהוא מקשיב להם, ומהנהן להם – ורושם את דבריהם לפניו.

בסיום הפגישה חשבתי שלו לכל ישוב מ"יישובי הגדר" היה השר "שלו", המכיר את צרכיו המדויקים, ואחראי לספק לו את התשובות המדויקות, הרי שמה שיכול להיפתר עוד לפני הנסיגה – היה נפתר, ומה שניתן למנוע – היה נמנע, והפחדים שאפשר לסלק – היו מסולקים; "האוטובוס הצהוב" הנע על הגבול ממש, הוא פחד קולקטיבי, שיכול להיפתר ע"י כבישים עוקפים. וסיפור אבסורדי כמו זה ששמענו במרגליות לא היה מתרחש כלל. (במרגליות סיפרו לנו שיש להם מכסת ביצים קבועה שעליהם לספק. אבל כשיש קטיושות התרנגולות ב"סטרס" (בלחץ) ומטילות פחות ביצים. כיוון שהם לא עומדים במכסה – קונסים אותם באלפי שקלים). לו היה למרגליות השר "שלה", והיה שומע סיפור שכזה, הרי בטלפון אחד יכול היה להביא את הסיפור על פתרונו.

וזה רק דוגמא אחת מיני רבות.

אז בוא לגדר! רדו לשטחו! צמצמו רווחים! (בין הכנסת "לגדר") עכשיו עוד לפני הנסיגה, ואחר כך מול מה שיבוא.